דמותן של נשים בירחוני נשים בשפה הערבית בישראל/ פרופ' ח'אולה אבו בקר*

ח'אולה אבו בקר

התקשורת הפלסטינית המודפסת בישראל משקפת את המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של הפלסטינים במדינה. מצד אחד התקשורת משקפת את המציאות ומן הצד האחר היא מבנה אותה דרך שעתוק מערכת שיח דומיננטית[1]. ירחוני נשים הם כלי המיועד במוצהר לנשים. הם נותנים הזדמנות פתוחה בפני החברה לנהל שיח על נשים ועם נשים. השימוש בירחונים, דרך הצגת הנשים בהם ונושאי התעניינותן ועולמן משקפים את הלך הרוח של הכוחות המשפיעים על הנרטיב המגדרי-תרבותי-חברתי-ערכי של החברה בתקופה נתונה. תקשורת כתובה ומשודרת היא מקור עיקרי ללמידה, לחיקוי, להזדהות ולהשוואה, ולכן יש עניין בבדיקתה לעומק. הדברים להלן הם תמצית מסקנות של מחקר שערכתי על תוכני ירחוני הנשים לילכּ ולֵידי ובדיקה של מסרים גלויים וסמויים בהם.[2]

 

לקראת סוף המאה העשרים עברה יחידת ההתייחסות של התקשורת הערבית, ובכללה התקשורת המכוונת לנשים, מהלוקליות אל הגלובליות, בשל הקמת תחנות לוויין וכניסת האינטרנט וירחוני נשים מכל העולם הערבי לכל דורש. על פי אמירה עיסא,[3] השתקפות תמונתה של האישה הערבייה היא יצירה של עיתונאים ואנשי מדיה אלקטרונית ואחראים על אתרי אינטרנט, שהם גברים המייצרים את השיח, מעצבים אותו ושולטים בו ובתהליך קבלת ההחלטות בהקשר אליו. גם עיתונאיות מוכשרות בעולם הערבי מורחקות מתפקידי צמרת, אינן עוסקות בתחקירים בשל הגבלות ניידות הנכפות עליהן, אינן משולבות בקבלת ההחלטות, שכרן איננו שווה לזה של עמיתיהן, והן מיישמות את המדיניות של העיתונאים הגברים. עיסא קידמה רעיון למעקב מדיה (media watch) אחר התכנים הקשורים לנשים. התצפיות הראו ששמונים אחוז מהחומר המוצג על נשים בתחנות לוויין הוא שלילי ומציג באופן פוגע את האינטליגנציה שלהן, את השימוש שלהן בגופן ואת מערכת הערכים שלהן.

 

מספר העיתונאיות המועסקות בעיתונים הערביים בישראל אפסי, והן בדרך כלל עובדות זמניות וזוטרות.[4] יוצאות מכלל זה העורכות הראשיות של שני ירחוני הנשים – נהאיה סעדי-סויטאת עורכת לידי ויארה משעור עורכת לילכּ. ואולם למרות הצהרתן שיעודדו העסקת עיתונאיות "כי הן מבינות את ענייני הנשים" גם מספר העיתונאיות בירחונים אלו מועט.

שאלות המחקר העיקריות:

1.    האם ירחוני נשים בערבית משקפים את המציאות של הנשים הפלסטיניות בישראל?

2.    מהם המסרים הגלויים והסמויים המוצגים בירחונים בנושא הרווחה האישית?

 

נבדקו גיליונות לאורך שנתיים, ונעשה ניתוח תוכני וחזותי. התמונה המשתקפת מתנדנדת בין טובה לרעה לעומת התמונה בעולם הערבי. ניתוח התכנים מראה שמצבן של נשים בישראל חיובי יותר, שכן הן אינן צריכות להילחם על הזכות לצאת לעבודה ואינן עסוקות מבחינה רעיונית, רגשית ופרגמטית בוויכוח על לבישת החג'אב בספֵרה הציבורית. עם זאת, השוואה בין המספרים והתפקידים של עיתונאיות פלסטיניות בישראל לעומת העולם הערבי מראה שהאחרונות מתקדמות לאין שיעור, בייחוד בזכות העיתונים והירחונים הרבים המאפשרים להן תעסוקה מתגמלת והתמחות עיתונאית. ההזדמנויות המוענקות לעיתונאיות פלסטיניות בישראל מוגבלות, ורובן נשארות בתחום החינוכי והחברתי ופחות בתחום הכלכלי והפוליטי, מה ששולל מהן השפעה אמתית.

 

 

ירחוני הנשים שהשתתפו במחקר בונים מציאות המתאימה לכוחות השוק ולצרכים הכלכליים. באמצעות הפרסומות, הראיונות היזומים והפעילויות הנלוות, כגון פסטיבלים לבחירת מלכות יופי, בונים הירחונים את "המתחם האידיאלי" שבו הם מבטיחים לנשים למצוא את האושר ולממש את עצמן. דימויים אלו סותרים את המציאות של נשים פלסטיניות בישראל, שהן אוכלוסייה ענייה, ששיעור השתתפותה בכוח העבודה בישראל והכנסתה נמוכים, וקבוצה שנשחקת נפשית וחברתית בגלל הדרישות המנוגדות ממנה כנשים עובדות וכרעיות מסורתיות.[5] בירחונים מובלטים חייהן של נשים ספורות בעלות תעסוקה נדירה יחסית, כגון זמרות, שחקניות ודוגמניות, אשר אינן מייצגות את החיים החברתיים או התעסוקתיים של ציבור הנשים. הפרסומות בונות מחדש את התפקידים המגדריים ומשעתקות את אלו הקיימים במסורת. כאן המגזינים דווקא משרתים את המסורת ומחדירים לתודעה של הדור החדש את החלוקה המגדרית הקיימת עטופה בתמונות של דוגמניות-על ובמוצרים ש"נשים מודרניות חייבות לרכוש".

 

הפער בין המסרים המודרניים המתקבלים מהעמודים המוקדשים לפרסומות ובין התכנים במדורים הדנים בבעיות הנפשיות, המיניות, החברתיות והכלכליות של נשים מטלטל את חייהן של נשים צעירות, הנוטות לאמץ את מה שהן קוראות. יש סתירה בין תמונת האישה הצעירה העשירה, העסוקה בהופעתה החיצונית, העוקבת אחרי החידושים בבתי האופנה הערביים והעולמיים והמתעניינת באיפור, בניתוחים קוסמטיים ובמכוני יופי ובין המציאות היומיומית של נשים פלסטיניות בישראל. ירחוני הנשים שנבדקו במחקר המשיכו לקבֵּע את הנשים ואת תפקידיהן בגבולות הערכיים המסורתיים המקובלים בספֵרה הפרטית. במחקר זה נמצא שהטיעון הבא של זינב חפני[6] נכון גם לירחוני נשים פלסטיניים בישראל: גברים כלואים בתוך המורשת התרבותית שלהם וממשיכים "לביית" את הנשים מבחינה חברתית.

 

נשים שרוצות להידמות לדמויות ה"אידיאליות" העולות מתוכני העיתון צריכות להיות ממושמעות, תומכות, אלטרואיסטיות, סובלות בשקט, מיניות, צנועות, מטופחות, קרייריסטיות, עקרות בית, יוזמות וכנועות. כלומר מכלול של דרישות מנוגדות הפוגעות ביציבות של הפרט במקום לטפח אותה. תמונה אמורפית רבת-ניגודים זו של האישה היא תוצר של הכפילות בעמדות של החברה הערבית כלפיה. בבעיות המוצגות במגזינים אנו קוראים באמצעות המסרים הגלויים והסמויים שהמטרה העיקרית בעלת המשמעות היא טיפול בגבר וטיפוח תחושת הרווחה שלו, ולכן על האישה להתאים את עצמה להשגת מטרה זו. כך עיתונות הנשים הערבית משחקת תפקידים מנוגדים: מצד אחד מאפשרת לנשים להבליט את כישרונותיהן ולהתחרות מקצועית בגברים, ומן הצד האחר ממסדת ומקבעת את הגישה הסטריאוטיפית המבליטה את האישה כרעיה, אם ועקרת בית צרכנית וכנועה. הגישה המסחרית מונעת נקיטת עמדות היוצרות קונפליקט מכל סוג שהוא עם המורשת התרבותית ועם המסורת.

 

לירחוני נשים בערבית בישראל שני תפקידים מנוגדים: הם מציגים לציבור הנשים את עולם הקִדמה בצרכנות ובו בזמן משעתקים ומקבעים את המציאות החברתית המגדרית המסורתית. הם אינם מספקים כלים אמתיים ומדעיים להתמודדות עם הבחירות החברתיות ועם השינויים והאתגרים הניצבים לפתחן. נשים מקבלות תמונות מוּטות בנוגע לבעיות נפשיות, זוגיות וחברתיות ונשארות ללא פתרונות מקצועיים ויעילים. ירחוני נשים אינם נותנים במה והזדמנות לדיונים ערכיים-חברתיים שישקפו את הלכי הרוח הקונפליקטואליים בענייני נשים ואת הכוחות המשפיעים על הנרטיב התרבותי-חברתי-ערכי של החברה.




* פרופ' ח'אולה אבו בקר, היא מרצה במכללה האקדמית אלקאסמי, ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל.

[1] אמל ג'מאל, ואומימה דיאב, 2006. ייצוג נשים בעיתונות הערבית המסחרית בישראל, נצרת: אעלאם – מרכז תקשורת לחברה הערבית פלסטינית בישראל. ראו גם: אמל ג'מאל אלצחאפה ואלאעלאם פי איסראיל, מדאר: אלמרכז אלפלסטיני ללדראסאת אלאיסראיליה (רמאללה, 2005).

[2] ח'אולה אבו-בקר, 2009. "השפעת דמותן של נשים ערביות בירחוני נשים על הסוציאליזציה לרווחה אישית", פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו בקר, רחל הרץ-לזרוביץ ואסעד גאנם (עורכים), נשים ערביות בישראל: תמונת מצב ומבט לעתיד, תל אביב: רמות, עמ' 71--90.

[3] אמירה עיסא, 2008, "מראצד צורת אלמראה אלערביה פי אלאעלאם", בואבת אלמראה: http://www.womengateway.com

[4] הערת המערכת: מאז הסתיים המחקר מונתה עאידה תומא-סולימאן לעורכת היומון "אל-אתחאד".

[5] Khawla Abu Baker, 2002 “‘Career Women’ or ‘Working Women’? Change versus Stability for Young Palestinian Women in Israel,” The Journal of Israeli History 21(2), pp. 85--109

[6] זינב חפני, "אלמראה פי אלאעלאם אלערבי", דיואן אלערב: מג'לה אדביה, פכריה ת'קאפיה אג'תמאעיה  (22.4.2007): http://www.diwanalarab.com/spip.php article8727. לקריאה נוספת, ראו: סלים מרים, "תהמיש דור אלמראה אלערביה פי וסאאיל אלאעלאם", 14 אוקטובר (9.9.2008): http://beta.14october.com/news.aspx?newsno=54523

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי:

לעמוד הראשי של המנבר

העיתונות הערבית בישראל, 1948–2013/ פרופ' מוסטפא כבהא*

משנת השידור הישראלי בערבית*// פרופ' דן כספי

ריאיון עם שלמה גנור, מנהל הטלוויזיה בערבית

קהילתיות דיגיטלית, אינטימיות מקוונת ושינוי דפוסי המעורבות החברתית// פרופ' אמל ג'מאל

דמותן של נשים בירחוני נשים בשפה הערבית בישראל// פרופ' ח'אולה אבו בקר

עיצוב שיח השואה בעיתונות בשפה הערבית בישראל// אספהאן בהלול

קרובות אך רחוקות: מה בין העיתונות הערבית בישראל לעיתונות הפלסטינית// יונתן גונן

פעילויות, כנסים וקבוצות דיון ומחקר במכון ון ליר בירושלים בתחום יחסי יהודים ופלסטינים בישראל, 2014

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: