האומנם פוליטיקה חדשה? בין אזרחות על תנאי לאזרחות מלאה ושוויונית

יוסף ג'בארין

תהליך מובהק של הקצנה ימנית שטף את הספֵרה הציבורית בישראל בשנים האחרונות, ותורגם על ידי כוחות הימין, ולא רק הקיצוניים שבהם, לעובדות בשטח. בין השאר, קיבלו הללו ביטוי בכנסת היוצאת בשלל מעשי חקיקה ותיקוני חוק הפוגעים בחירויות יסוד של האזרח ובמסעי שיסוי והסתה נגד מערכות הדמוקרטיה ועקרונותיה הבסיסיים, כגון חופש הביטוי וההתארגנות, הפרדת הרשויות ועצמאותה של מערכת המשפט. מסעות הסתה אלו לא פסחו על המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל, שמצא את עצמו בעין הסערה ונאלץ לגונן על מעמדו, על זכויותיו ועל יכולתו לפעול במישורים הפוליטיים. להלן נתמקד במתקפה פוליטית זו על המיעוט הערבי ובהשלכותיה הפוליטיות והחברתיות הקשות.  

 
הגל הימני העכור ששטף, כאמור, את המדינה אינו בגדר יש מאין. מדובר, לדעתי, במעין מופע חדש של פילוסופיה ימנית מקיפה המונחת בבסיס המחנה הימני-לאומני. כולנו זוכרים את הססמה הגזענית מבית היוצר של המועמד לראשות הממשלה דאז בנימין נתניהו בבחירות 1996: "נתניהו טוב ליהודים". ססמה זו נעשתה אט-אט סימן היכר של שיח לאומני ואנטי-דמוקרטי ששיאו היה ניצחון הימין בבחירות 2009 והתמקמותה של מפלגת ישראל ביתנו במרכז העשייה הממשלתית, לצד הליכוד, ובמרכז קבלת ההחלטות כמפלגה השלישית בגודלה במדינה. נראה כי השלטון בישראל, שבשנים האחרונות נראה שהופעל בכוח ימני, הן בשיח הרעיוני והן בפרקטיקה השלטונית, שואף, בין היתר, לסרטט מחדש את היחסים שבין המדינה ובין המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל, ואף לקבוע כללים חדשים שיבטיחו את עליונות קבוצת הרוב היהודית, חוקית וחוקתית, מתוך פגיעה מכוונת ומוצהרת במעמד המיעוט הערבי ובזכויותיו האזרחיות והקולקטיביות.
 
גם אם הצעות החוק, ההצעות לתיקון חוקים קיימים והחוקים החדשים שיצאו מבית היוצר של הימין שונים בתחומי תחולתם ובהיקף פגיעתם, נראה לי שמטרה עיקרית אחת עמדה בבסיסם: פגיעה במעמד המיעוט הערבי-הפלסטיני במדינה והגבלת יכולת ההשתתפות והניידות הפוליטית שלו בישראל. בכך מבקשת חקיקה זו להפוך את אזרחותם של האזרחים הערבים-הפלסטינים במדינה, שבה הם מיעוט לאומי-ילידי, מזכות יסוד מובטחת לכול ל"הטבה" הניתנת להם על תנאי.
 
 
תהליכים אלו, המגובים כאמור בפעילות חקיקתית ענפה, מתגבשים בכל הנוגע למיעוט הערבי-הפלסטיני על בסיס כמה קווי מתאר חדשים-ישנים. להלן אציג בתמצית את עיקרם. ראשית, פגיעה ישירה ועקיפה בציבור הערבי-הפלסטיני בישראל באמצעות מעשי חקיקה שעברו בכנסת היוצאת, כמו החוק למניעת ציון הנכבה, המכוון נגד הנרטיב ההיסטורי של הערבים-הפלסטינים ונגד הזיכרון הקולקטיבי שלהם. "חוק הנכבה", שהתקבל בכנסת במרץ 2011, מסמיך את שר האוצר לצמצם את המימון או את התמיכה שמעניקה המדינה למוסד או לארגון ה"מציין את יום העצמאות או את יום הקמת המדינה כיום אבל", או מקיים פעילות אשר שוללת את "קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".  חקיקה נוספת בהקשר זה כוללת את "חוק ועדות הקבלה" ליישובים כפריים ויישובים קהילתיים, הממסד את ההפליה בקבלת מועמדים ליישובים אלו. החוק, שגם הוא התקבל במרץ 2011, מאפשר לוועדות הקבלה לדחות מועמד ש"אינו מתאים לחיי חברה בקהילה" או להחליט על דחייה בגלל "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי",  ובכך מעגן בחקיקה את הסמכות להדרתם של ציבורים שלמים, כולל האזרחים הערבים. הכנסת האחרונה גם המשיכה להאריך את תוקפו של חוק האזרחות, שמגביל מתן תושבות לפלסטינים/יות הנישאים/ות לאזרחים ישראלים. 
 
שנית, פגיעה בחופש הביטוי במדינה, ובכלל זה בחופש הביטוי של המיעוט הערבי-הפלסטיני, באמצעות חקיקת חוק המאפשר הטלת קנסות כבדים על מי שקורא לחרם על ישראל ומוסדותיה. החוק, שהתקבל בכנסת ביולי 2011, אוסר על אזרחים ישראלים ועל ארגונים ישראליים לפעול לקידום הטלת חרם על מוסדות ישראליים או על התנחלויות ישראליות לא חוקיות בגדה המערבית.
 שלישית, פגיעה במעמד המיעוט הערבי-הפלסטיני באמצעות הסתה גזענית הפוגעת בלגיטימיות שלו בתור מיעוט לאומי-ילידי בישראל. כך למשל היינו עדים לקריאה של עשרות רבנים ומנהיגי דת יהודים להימנע מהשכרת בתים לערבים. 
 
תהליכים אלו מתרחשים לצד פעילות אנטי-דמוקרטית נוספת שמצאה את ביטויה, בין השאר, בהסתה פרועה נגד ארגוני זכויות האדם בישראל (ובכללם כמובן ארגוני החברה הערבית), תוך כדי העלאת שלל הצעות חוק שנועדו להגביל את יכולתם של ארגונים אלו לגייס תרומות להמשך פעילותם וניסיונות חוזרים ונשנים להקים ועדה פרלמנטרית שתחקור אותם. בזירה אחרת כוונה הפעילות האנטי-דמוקרטית נגד המערכת המשפטית והתבטאה בחתירה בלתי נלאית לפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות באמצעות התערבות גסה של הכנסת בהליכי מינוי השופטים; באמצעות הסתה נגד הפרקליטות ונגד שופטים בעלי תפיסות ליברליות; ובאמצעות חתירה שיטתית לביטול הביקורת השיפוטית ולביטול ההלכה, שנקבעה בבית המשפט העליון, המעגנת את יכולתה של המערכת המשפטית לבטל חוקים הסותרים את חוקי היסוד בתחום זכויות האדם. פעילות חקיקתית זו אינה פרי גחמות אישיות של חברי כנסת החפצים בכותרת בעיתון או בתמונה במרקע, אלא פרי של מחשבה מתוכננת וארוכת טווח שעליה שוקדים אנשים, צוותים ומוסדות מאורגנים בימין. 
 
זו הייתה הכנסת הקודמת. יש שיגידו שהיא הייתה הכנסת הימנית ביותר בתולדות הפרלמנט הישראלי. אמנם המדיניות המפלה כלפי המיעוט הערבי איננה המצאה של הכנסת האחרונה וימיה כימי ממשלות ישראל, אך אין ספק שבכנסת האחרונה הידרדרה מדיניות זו לממדים חדשים, בעיקר באמצעות עיגונה בפועל וניסיונות עיגונה בחקיקה. לפיכך אחת השאלות העיקריות שעולות מתוצאות הבחירות האחרונות היא לאן פניה של הכנסת החדשה? האם הכנסת ה-19, שבה יכהנו לא פחות מ-48 חברי כנסת חדשים, תשכיל לעצור את הגל העכור הזה או, לכל הפחות, למתן אותו? או שמא יוסיף הגל המסוכן הזה לקרום עור וגידים? האם הכנסת ה-19 תבטל את החקיקה הגזענית החדשה או תראה בה, לכל הפחות, אות מתה או תקים מקרבה את הקואליציה הראשונה שתיישם חקיקה זו בפעולותיה ותוציא אותה אל הפועל? 
אין ספק שעל הכנסת החדשה מוטלת אחריות כבדה: לא רק שעליה לפעול לבלימת המגמה האמורה, אלא שמחובתה גם לפעול לביטול החקיקה הגזענית שקיבלה הכנסת הקודמת, ובכך לנסות להחזיר את הכבוד הראוי ליסודות דמוקרטיים בסיסיים במדינה ולזכויות אדם – בעיקר לשוויון ולזכויות המיעוט. אכן, בקרב הציבור הערבי יש הרגשה שתוצאות הבחירות הביאו להחלשה מסוימת בכוחו של הימין הלאומני, שהתבטאה בעיקר בכישלונה של רשימת עוצמה לישראל הימנית-קיצונית ובירידה הניכרת במספר המנדטים של הליכוד ביתנו, הרשימה המשותפת לליכוד ולישראל ביתנו. הרגשה זו מתחזקת גם לנוכח חברי הכנסת החדשים של יש עתיד, שיש בהם כמה פעילים חברתיים שיש להניח כי יסלדו ממגמות גזעניות ואנטי-דמוקרטיות.  
 
נדרשת פוליטיקה אחרת, פוליטיקה של כבוד, הכרה ושותפות. ביסוד הפוליטיקה החדשה צריך לעמוד עקרון השוויון, אשר מחייב הקצאה שוויונית והוגנת, על בסיס אזרחי וקבוצתי, של כל המשאבים הציבוריים במדינה. האזרחים הערבים הם כעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה, אך בשל קיפוחם ארוך השנים צורכיהם החברתיים-כלכליים מוגברים והם עולים תכופות על שיעורם הכללי באוכלוסייה. הקצאה מיוחדת בחלוקת המשאבים הציבוריים במדינה אמורה לתת מענה ראוי לצרכים האלה ועליה להתבסס על מדיניות מובנית של העדפה מתקנת, שתפצה את האוכלוסייה הערבית על הפלייתה הממושכת בעבר ובהווה. הדברים אמורים הן בנוגע להקצאה של משאבים חומריים והן בנוגע להקצאה של משאבים תרבותיים וסמליים. המדינה נדרשת אפוא לשנות את מערך הקצאת משאביה הציבוריים באופן שיענה הן על דרישות הצדק החלוקתי והן על אלו של הצדק המתקן. הקצאה חומרית ותרבותית מיוחדת זו תוכל לחולל שינוי חברתי כולל (טרנספורמציה) בתנאי חייהם של האזרחים הערבים.
 
נדרש אפוא שינוי מהותי בשיח הציבורי והפוליטי, משיח שמסית נגד האזרחים הערבים (שיח של "נאמנות = אזרחות") לשיח הדורש מהמדינה להיות נאמנה לכלל אזרחיה (שיח של "מדינה = שוויון"). בלי נאמנות של המדינה לכל אזרחיה לא תהיה דמוקרטיה מהותית. לפי התפיסה הדמוקרטית, המדינה היא תוצר של הסכם חברתי שמלכד את כלל אזרחיה, והיא הנאמן מטעם ציבור האזרחים על כלל משאבי הציבור. משאבי המדינה הם נכסיהם של כלל אזרחי המדינה, ועל כן יש לחלקם ללא הפליה בין האזרחים וקבוצות האזרחים. בלי שוויון זה אין נאמנות של המדינה לכלל האזרחים. בלי נאמנות זו אין דמוקרטיה.
 
ד"ר יוסף ג'בארין, ראש מרכז דיראסאת למשפט ומדיניות ומרצה למשפטים באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית תל-חי
 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: