הוראת השפה הערבית בבתי ספר עבריים בישראל: ריאיון עם ד"ר שלמה אלון

מראיינת: שרה אוסצקי-לזר

שנתיים חלפו מאז פרש ד"ר שלמה אלון ממשרד החינוך, שם שימש במשך 26 שנה מפקח על הוראת השפה הערבית בבתי הספר העבריים. אנו פוגשים אותו לשיחה על הקשיים, על ההישגים ועל ההמלצות לעתיד.

– מתי החלו ללמד ערבית בבתי ספר עבריים בארץ?

לפי מחקרים שונים מתברר כי כבר בשלהי המאה התשע-עשרה לימדו ערבית בבתי ספר בירושלים, בחיפה ובחלק מהמושבות החדשות. אנו יודעים בוודאות, למשל, שב-1901 אליהו מיוחס לימד ערבית בבית הספר הדתי לבנות אוולינה דה רוטשילד בירושלים. גם בתקופת המנדט הייתה נוכחות למקצוע בבתי הספר העבריים, הרי הערבית הייתה אז השפה הדומיננטית בארץ. לימדו אותה הן כדי להכיר את הדמיון בין שתי השפות והן כדי לשוחח ולתקשר עם התושבים הערבים.

– האם אחרי קום המדינה החלו מיד ללמד ערבית בבתי הספר?

מעניין שבשנים הראשונות היה מאבק נגד הוראת האנגלית, כנראה בגלל המנדט, ולעומת זאת הייתה קבלה של לימודי הערבית. אבל אחרי זמן קצר אנגלית שוב תפסה את מקומה כשפת עולם. לאורך השנים הערבית עמדה לבחירה מול הצרפתית, אבל זה השתנה לטובה בעשרים השנים האחרונות. כיום על כל נבחן בגרות בצרפתית יש לפחות שניים בערבית.

על פי מחקר מקיף שנערך בשנה שעברה מספר התלמידים הלומדים ערבית במערכת נכון לשנת תשע"ב הוא כדלקמן: בבתי הספר היסודיים תוכנית "יא סלאם" (ערבית מדוברת) נלמדת בכ-800 כיתות ב-220 בתי ספר בקרב כ-23 אלף תלמידים. התוכנית נלמדת כמקצוע חובה בבתי ספר במחוז הצפון ובכמה בתי ספר באזורים אחרים. בחטיבות הביניים הערבית היא מקצוע חובה בכיתות ז'ט', ולומדים אותה כמאה אלף תלמידים. בחטיבה העליונה לומדים יותר מ-10,000 תלמידים בכיתה י' ערבית כמקצוע חובה; וכ-8,000 תלמידים לומדים לבגרות בכיתות י"אי"ב כמקצוע בחירה. בסך הכול יש כיום בחינוך העברי כ-141 אלף לומדי ערבית בכל שכבות הגיל.[1]

– מה המכשולים העיקריים להוראת הערבית, מעבר לעוינות הפוליטית?

לדעתי העוינות הפוליטית איננה מרכיב דומיננטי בבתי הספר. המכשול העיקרי הוא שהערבית לא הצליחה לקבל מעמד של לימודי ליבה ולא נכנסה להגדרה של ליבה. בבתי הספר הערביים שלוש שפות הן חובה, כולל לבחינות הבגרות, ואי-אפשר לקבל תעודת בגרות אם לא נבחנים בערבית ובעברית, ואילו בבתי הספר העבריים הדבר אינו כך. לכן מעמד הערבית אינו גבוה ביחס למקצועות אחרים.

 

 

 

– בשנותיך הרבות כמפמ"ר האם ראית שינויים ביחס ללימוד השפה בהתאם לשינויים במצב הפוליטי?

היו שני גלים בולטים לטובת הערבית: האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים הביאה לרצון של הציבור ללמוד ערבית בשל המגע המפתיע והמדהים עם האוכלוסייה הפלסטינית. היה אז רצון ללמוד את השפה המדוברת, נפתחו חוגים וקורסים גם מחוץ למערכת החינוך, חוברו ספרי לימוד חדשים ועוד. גל דומה, אך פחות חזק, ניכר אחרי ביקור סאדאת וחתימת הסכם השלום עם מצרים.

בתקופות של משברים היו ירידות פה ושם, אך אי-אפשר להצביע על מִתאם בולט בין לימוד השפה למצב הפוליטי. בקרב שרי החינוך לדורותיהם, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, כולל סגנים חרדים, היה יחס שנע בין אדישות לאמירות כגון: לימוד ערבית חשוב מאוד ואסור לפגוע בו. ואכן, מעולם לא ניסו לפגוע במקצוע או לבטל אותו.

– מתי החלה הדחיפה ללימוד חובה של השפה הערבית?

התהליך החל בתקופת השר יצחק נבון, שהיה כזכור דובר ערבית רהוטה, ומי שעשה פעולה משמעותית בכיוון היה השר אמנון רובינשטיין בראשית שנות התשעים. לרובינשטיין הייתה תפיסת עולם באשר לחינוך לשוני בכלל, ובתקופתו פורסם מסמך, שעד היום הוא היחיד, על החינוך הלשוני בישראל, ובו הועמדה הערבית במעמד של שפת חובה. המדיניות הוגדרה אז בחוזר המנכ"ל שושני כ"שלוש שפות וחצי" – עברית, אנגלית וערבית חובה, וה"חצי" נתן אופציה לשפה נוספת של קבוצות באוכלוסייה כמו רוסית, אמהרית וכדומה. ההמלצות לוו בתקציבים, ובאמת ניכרה אז עלייה בהיקף ההוראה. אם בודקים במסמכי משרד החינוך, חוזר המנכ"ל ההוא מייצג את המדיניות עד היום. אך בסוגריים אומר כי כאשר משאירים נייר כמות שהוא ואין משנים אותו זה לא אומר בהכרח שמתייחסים אליו ברצינות.

– ידוע שמאז ומעולם ניטש ויכוח מה נכון יותר ללמד, ערבית מדוברת או ספרותית. מה העמדה שלך בעניין זה?

היום נהוג בעולם להסתכל על הרצף, וללמד מה שמכונה ערבית תִקנית מודרנית (MSA – Modern Standard Arabic), המשמשת באמצעי התקשורת בכל העולם הערבי. לדעתי, כשלומדים ערבית ללא יכולת קריאה נוצרת מציאות רופפת ורעועה כי אם אדם לא נמצא בחברה שנותנת לו תמיכה בדיבור השפה הולכת ונעלמת. לעומת זאת, יכולת קריאה נותנת בסיס שאפשר לשמר אותו גם אם לא חיים בסביבה דוברת ערבית. הוראת ערבית מדוברת באותיות עבריות ספגה כישלונות אחרי כישלונות, ולצערי יש כאלה שעדיין מנסים אותה שוב ושוב. בעשור האחרון הובלתי מגמה אחרת של הוראת ערבית מדוברת ביסודי על ידי דיבור בלבד, הבעה בעל פה והקניית יסודות התרבות בכיתות הנמוכות, ובהדרגה, בכיתה ו', הקניה של סימני הכתב והקריאה. מעורבים בתוכנית זו ארגונים מהמגזר השלישי – "יוזמות קרן אברהם" ו"מרחבים" – ומשרד החינוך מאמץ ומסייע. יש תמיכה מצד מנהלי המחוזות, והתגובות של תלמידים והורים טובות מאוד. זו גם דרך לשלב יותר מורים ערבים, או נכון יותר מורות ערביות, בבתי הספר.

– ברשותך, בוא נרחיב בנושא זה של שילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים. מדוע משקיעים אנרגיה ומשאבים בהכשרת מאות מורות יהודיות שערבית איננה שפת אמן, ולא משתמשים בהון האנושי הקיים של המורים הערבים בישראל?

נודה על האמת, בעת משבר ומתח ביטחוני מצבו של מורה ערבי בבית ספר יהודי אינו נוח בגלל השטחיות שלנו שמזהה כל ערבי עם אלימות וטרור. מורה ערבי עלול להרגיש לא בנוח גם במועדים כמו יום השואה ויום הזיכרון, ושמעתי על מקרים שתלמידים, אפילו בבית ספר יסודי, העמידו את המורים הערבים שלהם ב"מבחן" כביכול, האם יעמדו בזמן הצפירה למשל. לצערי, אנחנו מאוד לא סובלנים בנושא זה. לאחרונה צפיתי בסרט דוקומנטרי על מורה ערבייה מכפר קרע המלמדת בהוד השרון, המציג את הדילמות הללו בצורה ישירה. הסרט, "הדיל" هديل – "המיית היונה" – זכה בפרס, ואני ממליץ לצפות בו כדי להבין בצורה מוחשית את הדילמות. עם זאת, היו בעבר ויש כיום ניסיונות רבים לשלב מורים ערבים בבתי הספר. בשנים האחרונות נכנסו למעלה ממאה מורות ערביות, בעיקר באזור הצפון, לבתי ספר עבריים ובדרך כלל הן משתלבות היטב. לדעתי, יש לכך יתרונות רבים. מעבר לעובדה שמורה ערבי מדבר כמובן בערבית בזמן השיעור, הוא גם סוכן תרבות ומביא ערך מוסף לחדר המורים ולכיתות.

– גם לאחר פרישתך אתה ממשיך לעסוק בפיתוח תחום הוראת הערבית ובפעילות אקדמית וחינוכית. אחד המוסדות שבהם אתה פעיל הוא האקדמיה ללשון ערבית, שהוקמה לפני כחמש שנים. ספר לנו על פעילותה.

אני ממשיך כתמול שלשום. אני לא מיואש, יש לי תקווה, צריך לעשות משהו מאוד מאוד דרמטי. כפי שציינתי, אם הערבית תצליח להיכנס לתחום לימודי הליבה או ליחידת חובה לבגרות זה יהיה שדרוג של ממש. אני מצפה לסיוע של ארגונים כמו מכון ון ליר בדחיפה לכיוון זה. בזמנו קרן רוטשילד הקימה ועדה מאוד בכירה שעסקה בכך, אך ללא תוצאות. יש לפעול גם באוניברסיטאות לשינוי ביחסן לחוגים לשפה וספרות ערבית ולהתאמת תוכנית הלימודים כך שתכשיר גם מורים. במקרה או שלא, כיום כמעט כל הדקאנים באוניברסיטאות המובילות בארץ הם "ערביסטים", דוברי ערבית וחוקריה או היסטוריונים של המזרח התיכון, אך כנראה גם זה לא מספיק.

אשר לאקדמיה, אני גאה להיות החבר היהודי הפעיל היחיד בהנהלתה המונה 19 איש. לאחר שהוקמה בהחלטת כנסת האקדמיה פועלת כיום גם כמעין הוצאת ספרים, שמסגרות אחרות היו מתקשות להוציאם. כך לאחרונה יצא לאור מילון בן 600 עמודים של המוטיבים ביצירתו של מחמוד דרוויש, ספר יפהפה ומרתק. כמו כן קיבצו מאמרים של פרופ' ששון סומך, המשמש נשיא כבוד של האקדמיה, ופרסמו אותם בערבית ובאנגלית. הספר ממש נחטף. יצאו כבר שלושה גיליונות של כתב העת של האקדמיה, ובקרוב יופיע הרביעי. עובדים גם על מילון חדש, אך זה מתקדם בעצלתיים. ועדות שונות עוסקות ביצירת מינוחים בערבית למילים מודרניות ונמצאות בקשר עם הקהילה באמצעות רכזי שדה, ميدانيون, הפעילים בחברה הערבית. בקרוב אפגש עם יו"ר המזכירות הפדגוגית כדי להציע לה להשתמש באנשי האקדמיה למתן שיעורי העשרה בערבית בבתי ספר ערביים ויהודיים. חברים באקדמיה מנסים ליצור קשר גם עם אקדמיות ללשון הערבית במדינות ערב. פרופ' מחמוד גנאים העומד בראשה הוזמן לא מזמן לכנס של כל ראשי האקדמיות בעולם הערבי שהתקיים בדוחה. זה הישג ראוי לציון.

לסיכום מפנה אותנו ד"ר אלון לדוח של האקדמיה למדעים ולהמלצות החשובות שהוצגו בו להגברת לימודי הערבית בבתי הספר העבריים ולשיפורם (ראו הערה 1).

פרטים נוספים על פעילות האקדמיה ללשון הערבית אפשר למצוא באתר: http://www.arabicac.com.

 

 

 

 

:,




[1] הנתונים מבוססים על דוח של המפמ"רית הנוכחית להוראת הערבית גב' סיגלית שושן, והם מופיעים גם במסמך הבא: אלה לנדאו-טסרון, עלית אולשטיין, עפר אפרתי, מנחם מילסון וגיא רון-גלבע, 2012. הוראת הערבית מניין ולאן? דוח ממפגשים לימודיים, ירושלים: היוזמה למחקר יישומי בחינוך, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, http://education.academy.ac.il/Admin/Data/Publications/final%20report%20arabic%20instruction.pdf.

 

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: