ולערבים נפש ערבייה – השפה // עודה בשאראת

כדרכם של ערבים חובבי הרטינה, התלונן אחד המכרים במרירות: ״במקום שהערבים יעסיקו את עצמם ביצירת מאה שמות לאריה, שיסתפקו בחצי שם", ובטון דרמטי היאה למעמד הוסיף: ״ובמאמץ הנותר שייצרו כדור אקמול אחד״.

בנסיבות אלו אין מקום, כמה שתנסה, לדיון שקול. הכול נצבע בצבעים קודרים של הלקאה עצמית. אך בכל זאת אני מנסה לומר שדווקא בזמן שהערבים עסקו ביצירת עוד שמות לאריה או לחרב יצאו מקרבם הכימאי הדגול ג'אבר אבן חייאן, הרופא הדגול אבן סינא, הוגה הדעות אבן ח'לדון. ובזמן שאל-ח'ליל אבן אחמד שקד על גילוי המקצב בשירה הערבית יצר עבאס בן פרנאס מאל-אנדלוס "כיפת שמים", שבה היה אפשר לחזות בכוכבים, בברקים וברעמים, ובתקופה מאוחרת כיסה את גופו בנוצות והרכיב שתי כנפיים, וכך ריחף זמן ממושך. ניסיונו נחשב לניסוי הראשון בטיסה, דבר שהתממש מאות שנים אחר כך.

ובכן, אם יש פריחה אז היא טוטלית, בדיוק כמו כשהנבילה היא טוטלית.  או הכול או לא כלום. והערבים אמרו: ״אם המזל יאיר פנים, היונה עוד תטיל ביצה גם על היתד. ואם המצב יחמיר סבר פניו, אפילו החמור ישתין על האריה״. כרגע שר התחבורה ישראל כץ רוצה לעברת את השמות, כלומר ש״יאפת אל-נאסרה״ תיכתב גם באותיות ערביות בשמה העברי "יפיע". במצרית המדוברת אומרים: "כאן ע'ירק אשטר", כלומר אחרים לפניך ניסו ונכשלו. כדאי להזכיר כאן למר ישראל כץ שהטורקים, כששלטו בארץ, הנהיגו מדיניות "תטריק", (טורקיזציה), אך רק מילה אחת נשארה ממפעל התטריק האדיר שלהם: "טוז". אני לא צופה למפעל עברוּת הערבית גורל טוב יותר.

ונחזור לידידי שמעמיד את הדברים מול בחירה אכזרית, או אקמול או שפה. אז בימים אלו הנבילה טוטלית. מצד אחד לא מייצרים אקמול, אך מצד שני, גם השפה על הפנים; בני הדור החדש מסמסים לניידים מילים ערביות באותיות אנגליות. הדקדוק לא דקדוק, והמשפטים הם בליל של שפות ושברי מילים. ואם אל-מותאנבי, גדול המשורים הערבים, היה קם לתחייה ונתקל בסימוס עב"מי כזה היה שב על עקבותיו בלי מילת פרדה. ולבטח היה משחזר את אמרתו מלפני יותר מאלף שנים על העידן "שבו העלם הערבי, זר הפנים, היד והלשון".

 

 

מנגד אני תוהה מול להקת הנרגנים, מה נחוץ האקמול אם לא בשביל להרגיע את הראש כדי לשמוע את אם כולת'ום שרה את שירו של אבו פראס אל-חמדאני: ״היא מבטיחה לי אהבה ולא מקיימת. אם אמות צמא, אז שלא ירד גשם״, או את פיירוז שרה על אהבות אסורות באל-אנדלוס: "שאלתיה אם לא פחדה מהשומרים בדרכים? ענתה לי, כשדמעותיה מקדימות דבריה, מי שרוכב על הים אינו מפחד מטביעה". 

השפה היא ראי דובריה, ובמידה רבה גם משתקפת בהם. באמצעות השפה הערבים מביעים את גבורותיהם, את שמחותיהם, את כאבם ואת כעסם. והדבר שהם הכי אוהבים להביע באמצעות השפה הוא הבוז העמוק למי שקורא תיגר על שפתם ועל תרבותם. "יא ג'בל מא יהזיק ריח" (ההרים אינם מתנדנדים בפני הרוח), אומרים. מה עוד שאפילו אם ידם על התחתונה לעולם לא ייכנעו לתבוסתנות, גם אם יחפצו בכך, הרי השפה הערבית לא תאפשר גילויי כניעה. 

 

הכתיב הערבי עצמו, שהוא יותר ציורים מאשר אותיות, מעורר הרבה אמפתיה, וגם ייסורי לב, בייחוד לאלה שהגלות נכפתה עליהם. המשורר העיראקי מוד'פר אלנוואב אומר: "תישא לארצי כשהבריות ישנים את ברכותי, לכתיב ה'כופי', המקיים את תפילת השחרית על קרניז מסגדיה", וממשיך, "הוי! הנושא את צוהר צפונות הנסתר בחשכת עיניו, פזם בשפת הקוראן, הרי נפשי ערבייה".

ליהודים נפש הומייה. לערבים נפש ערבייה – השפה.

 


עודה בשאראת הוא סופר ופובליציסט.

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: