לצעיר הערבי דרוש חזון מדיני וכלכלי/ ג'עפר פרח*

     

       ג'עפר פרח

קצב האירועים מטלטל וגורם לציבור לאבד את היכולת להסתכל על הפאזל שמרכיב את המרחב המקומי, הארצי, האזורי והבינלאומי שבו אנו חיים. הבחירות לכנסת דחקו את המחאה ההמונית בירושלים המזרחית שכבר דחקה את איומי דאעש מכותרות אוקטובר, שדחקה את מלחמת עזה מכותרות אוגוסט שדחקה את מחאת "תג מחיר" של אזרחי המדינה הערבים מתחילת יולי, ומובן ששוב נדחקו הפער העדתי, פינוי גבעת עמל ויוקר המחיה, שרק חלקו הוא תוצאה של שחצנות הטייקונים. הרי מישהו צריך לשלם את מחיר ההתנחלויות, ההפליה, הכיבוש וכמובן המלחמה. ההיתממות כאילו יוקר המחיה הוא רק תוצאה של חמדנות הטייקונים היא זריית חול בעיניים. וגם אחרי שהחרדים ש"מצצו את הדם של כולנו" גורשו בידי יאיר לפיד וחבריו מהקואליציה נותר יוקר המחיה כפי שהיה.

 

בניתוח קונפליקטים חייבים להסתכל על הפרטים ומהם לגבש את התמונה השלמה. במציאות הישראלית התמונה הזאת מטושטשת ונותנת לציבור הרגשה שאנחנו תקועים באותו מקום. בפועל, למרות השינוי לטובה בהבנה הפוליטית של המציאות, קבלת עקרון שתי המדינות וההכרה בקיומו של העם הפלסטיני, אנחנו עדיין לא מצליחים לצעוד לכיוון הנורמליות שמחפשים בני אדם בכל העולם.

 

במאמר זה ברצוני להצביע על השפעת המצב הזה על הצעירים הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. ציבור זה הוא אחד ממנועיה המרכזיים של החברה הערבית, שכן יותר ממחצית הערבים מוגדרים צעירים, והוא גם מנוע צמיחה חשוב לכלל המדינה. החברה הערבית עצמה אינה חלק מרכזי מהשיח המדיני, הכלכלי והתקשורתי הישראלי. חמישית מאזרחי המדינה נוכחים נפקדים בשיח הציבורי, כמעט אינם מופיעים על המסך, ומעולם לא הוזמנו להיות חלק ממדורת השבט שנועדה להיות "כור ההיתוך לגיבוש העם היהודי". העיסוק ביצירת העם היהודי נמשך גם אחרי 66 שנה מהקמת המדינה, והוא רק מתחזק ודוחק כל סיכוי של המיעוט הערבי להשתלב ביצירת המדינה הישראלית, מכיוון שהיא מגדירה את עצמה מדינתו של העם היהודי. חמישית מאזרחי המדינה אינם זכאים למעמד משפטי שיעגן את זכויותיהם הקולקטיביות. במדינה שבה רוב לאומי מנכס לעצמו את משאבי המדינה וסמליה טבעי שמיעוט לאומי ידרוש הגנות חוקתיות שיגנו על הפרט ועל הקולקטיב. במדינה שבה נכסי המוסלמים שהופקעו ב-1948 הם עדיין בגדר נכסי נפקדים שמופרטים, ראוי לגבש מערכת משפטית שתגן על חופש הדת. במדינה שבה התרבות הערבית מקבלת שלושה אחוזים מתקציב התרבות, ראוי שזכויות תרבותיות יוגדרו בחקיקה ראשית. במדינה שבה כל חצי יהודי בעולם יכול להגר אליה ולקבל תשלומים מכספי המסים של אזרחי המדינה הערבים, ראוי לעגן בחוקה את הזכות להקים משפחה, שנפגעה מתיקון חוק האזרחות, שמטרתו לשלוט בחיי לפחות 22 אלף משפחות ערביות שאחד מבני הזוג בהן הוא תושב השטחים. במדינה שבה כמעט אין ערבים בחברות ממשלתיות, ורק שני אחוזים מעובדי ההיי-טק הם ערבים ופחות מאחוז וחצי מהמרצים באוניברסיטאות הם ערבים, ראוי לגבש חקיקה מחייבת לשילוב ערבים בכל תחומי התעסוקה.

 

 

בין תג מחיר לנתן-זאדה

בישראל של השנים האחרונות נהרגו 48 אזרחים ערבים בידי כוחות הביטחון, האחרון שבהם כיר חמדאן מכפר כנא, 13 מתוכם במהלך הפגנות פוליטיות, ועוד ארבעה בפיגוע שביצע חייל צה"ל והמתנחל נתן-זאדה. בימים שבהם עומד השר לביטחון פנים מול המצלמות וקורא להרוג כל מבצע פיגוע בירושלים ולהרוס את ביתו יושבים שבעה אזרחים ערבים מהעיר שפרעם בכלא באשמת גרימת מותו של הרוצח נתן-זאדה. מותם של כל החשודים הפלסטינים בביצוע פיגועים בירושלים שנורו ונהרגו בידי חיילים, שוטרים ואזרחים לא נחקר, ולעומת זאת, עם החשודים שהגנו על משפחותיהם מול הרוצח נתן-זאדה מוצה הדין עד תום.

 

אלפי צעירים ערבים מהגליל, מהמשולש ומהנגב שחוו שתיקה ציבורית, משטרתית ומשפטית רועמת מול גל פיגועי "תג מחיר" יצאו בתחילת יולי למחאה חסרת תקדים. צעירים שברחו מירושלים כשבוצעו בה תקיפות קשות של ערבים תמימים בעקבות גילוי גופותיהם של שלושת הצעירים היהודים יצאו למחאה בעקבות גילוי גופתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר. מיעוט קטן מהם תקפו אזרחים יהודים, רובם יצאו למחאה אזרחית לגיטימית על הגזענות, על קריאת "מוות לערבים", ולא רק במגרשי בית"ר ירושלים, על האלימות, על ההפליה וכמובן על מצבם הפוליטי, החברתי והכלכלי.

 

מדינת החוק עוצרת בצומת ג'לג'וליה

צעירים ערבים חווים יום-יום אלימות פנימית, שהיא תוצאה של תסכול והפליה. צעירים אלו, שרואים את הכיבוש, את הגזענות ואת האלימות החברתית הפנימית שהביאה למותם של מאות נשים וגברים, חווים אלימות פנימית קשה שיש לה רקע חברתי-מדיני נסתר. במדינה שבה את החוק מגבשים יהודים והוא מיושם לטובתם מוצאים את עצמם הערבים כאילו במדינה אחרת. בטייבה, בטירה ובחיפה יודעים ששלטונות החוק לא יסכנו את עצמם כדי לאכוף את החוק. משת"פ שרצח בקלקיליה הועבר לג'לג'וליה, ממנה הועבר לחיפה לאחר ששוב רצח, ולאחרונה הכה בפעם השלישית ורצח מורה חיפאי. מנהל בית ספר בטייבה נרצח על רקע זיכיון לניהול מזנון בבית ספר. משפחות הקורבנות שמבינות שמדינת החוק עוצרת בצומת ג'לג'וליה ולא נכנסת לשכונות ואדי ניסנאס נאלצות לקחת את החוק לידיים. במדינה שבה רוצחים מרגישים מוגנים משפחות נוקמות את מות יקיריהן באמצע הרחוב. במדינה שבה ראש הממשלה מתייג תקיפות גזעניות כ"לקיחת החוק לידיים" מרגישים אזרחי המדינה הערבים מרוחקים, נדחקים, וחלקם מחפשים דרכים להגן על עצמם מהגזענות מצד אחד ומהאלימות הפנימית מן הצד האחר. חברה שכל אזרח חמישי בה מצהיר שהוא לא פוסל את האפשרות להחזיק בנשק לא חוקי היא חברה שמרגישה שהמערכות החברתיות והמשפטיות אינן מגִנות עליה.

 

חיסול החיים המשותפים: מטרה התנחלותית

המתנחלים, שהגדירו את אזרחי המדינה הערבים כחלק מהאויב, הקימו ארגונים שמטרתם לטרפד חיים משותפים בין יהודים לערבים. ארגונים אלו, כמו איילים, פועלים לגרש את תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. את הבדואים הם הגדירו "פולשים". אותם מתנחלים שמשתלטים על אדמות פלסטיניות, בונים ללא היתר על אדמה כבושה, בונים חוות בודדים וכפרי סטודנטים בנגב הם אלה שניהלו קמפיין גזעני נגד הבדואים ששילמו את המחיר הכבד ביותר של ההפליה הגזענית. אוכלוסייה ששיעור תמותת התינוקות בה הוא 18 לאלף, לעומת 4 לאלף בממוצע בישראל, הפכה ליעד של המתנחלים. גם החיים המשותפים בערים המעורבות כמו עכו, יפו, לוד, רמלה, חיפה ונצרת עילית הפכו למטרה.

 

אירועי יום כיפור בעכו ב-2008 היו רק דוגמה לעיר בעלת פוטנציאל תיירותי וכלכלי שחיה בלב המרחב הערבי של הגליל והופכת לעיר שבה אזרחים תוקפים זה את זה על רקע לאומי וכמובן מרחיקים את התיירים. 14 בתים של תושבים ערבים נשרפו ופונו, ועכו עדיין מנסה להתאושש. בקיץ האחרון ראינו בחיפה כיצד אלפי יהודים, שחלקם הגיעו מחוץ לעיר, תוקפים ערבים ופעילי שלום ברחובות מרכז הכרמל. ובירושלים מתנחלים, במימון ובסיוע של הממשלה, מגרשים משפחות שלמות מבתיהן, מקימים התנחלויות בלב השכונות הערביות ומייצרים מציאות חדשה במסגד אל-אקצא שתטרפד כל סיכוי לחיים משותפים. רציחתו של מוחמד אבו ח'דיר בשועפט, פעולות "תג מחיר" שבועיות והסתה גזענית לצד תקיפות פיזיות של ערבים הביאו לעזיבתם של מאות צעירים ערבים אזרחי מדינת ישראל את ירושלים אל בתיהם בגליל ובנגב. הגזענות הירושלמית נעשתה בלתי נסבלת לציבור צעיר שעבר לעבוד וללמוד בירושלים ונקלע למציאות נפיצה. עיתונאית ערבייה שקיבלה מלגה לדוקטורט חזרה לחיפה לאחר שנקלעה שוב ושוב לעימותים קשים. "אי-אפשר לחיות כערבייה בירושלים", סיכמה את התנסותה הקצרה.

 

ללמוד בירדן, לחיות באבטלה

מוסדות ההשכלה הגבוהה וההכשרה המקצועית הגבילו במשך שנים את נגישות הצעירים הערבים. בד בבד, מנעה המועצה להשכלה גבוהה הקמת אוניברסיטה ואפילו מכללה מתוקצבת ערבית. רכישת מקצוע הפכה לאתגר משמעותי בפני המשפחות הערביות שמחפשות לעצב עתיד טוב יותר לילדיהן. ירדן, שהבינה מיד אחרי חתימת הסכמי השלום את הפוטנציאל הכלכלי שטמון באתגרים שהצעירים הערבים עומדים מולם, פתחה את שערי ההשכלה הגבוהה בפניהם. בניגוד למצרים, ולחוסר ההבנה של המועצה להשכלה גבוהה בישראל, הבין מלך ירדן שאלפי המשפחות שמחפשות עתיד טוב יותר לילדיהן ומאמינות בהשכלה גבוהה הן פוטנציאל כלכלי עצום שיסייע לארצו. הוא הקצה מלגות למפלגות הפוליטיות הערביות, ופתח את שערי האוניברסיטאות בירדן לצעירים הערבים. יותר מ-7,000 סטודנטים חיים ולומדים בירדן, ומשקיעים בה לפחות 300 מיליון שקל. סטודנטים אלו נחשפים בפעם הראשונה לשיח הערבי האזורי, נפגשים עם הפליטים הפלסטינים, העיראקים והסורים שנוהרים לירדן ומגלים שיח חדש. הם חוזרים שונים למדינת ישראל המסתגרת.

 

אלפים נוספים החלו בחמש השנים האחרונות לנהור גם לאוניברסיטאות הפלסטיניות בגדה המערבית – בג'נין, בביר זית ובשכם. אותם בוגרי אוניברסיטאות ירדניות ופלסטיניות נתקלים בקשיים בהשתלבות בשוק התעסוקה הישראלי המבוסס על עברית ועל קשרים שנוצרו ביחידה 8200 ובוועדי העובדים והתעשיות צבאיות. אמנם הרופאים שחוזרים משתלבים ונחשבים לסיפור הצלחה, אך הרוקחים הרבים שחזרו ריסקו את מעמד הרוקחים ונאלצים להסתפק בשכר מינימום בסופר-פארמים למיניהם. חוסר האיזון בין ההשקעה והציפיות שהתפתחו להחזר הכלכלי מאותה השקעה מוליד אכזבה קשה בקרב המשפחות ובקרב הצעירים שרכשו השכלה בתקווה לשפר את מצבם.

 

המועצה להשכלה גבוהה בישראל התעוררה רק בשנתיים האחרונות. האוניברסיטאות שהיו עוינות כלפי שילוב סטודנטים ערבים החלו להבין שהן מאבדות כחמישית מפוטנציאל הסטודנטים שלהן. הבקשות של המוסד האקדמי בנצרת[1], של מכללת אלקאסמי ושל מכללת סכנין להשתדרג למכללות מתוקצבות נדחו בינתיים. הפוטנציאל האדיר של השכלה גבוהה לצעירים וצעירות ערבים שצמאים לתרום לתעשייה, לכלכלה ולשירותים מוחמץ, והפוטנציאל החיובי שטמון ברבים מאותם צעירים משכילים הופך לקללה חברתית, פוליטית וכלכלית.

 

מפת"ח ועד דאעש

הנהגת הפלסטינים בישראל לדורותיה הצליחה מאז הנכבה ב-1948 לשכנע את רוב הצעירים הפלסטינים בישראל להימנע מהצטרפות להתנגדות המזוינת למדינה, הן בשנים הראשונות שבהן הוטל ממשל צבאי על הערבים והן לאחר שהוקם אש"ף ב-1 בינואר 1965. נושא גיוס פלסטינים אזרחי ישראל עלה שוב ושוב בכל הדרגים של הארגונים הפלסטיניים והערביים במרחב. המנהיגות הפלסטינית המקומית, ובכללה חברי הכנסת וראשי רשויות, הצליחה שוב ושוב לשכנע את רוב מנהיגי הארגונים לשנות את מדיניותם ולהימנע מגיוס פלסטינים אזרחי ישראל לפעילות צבאית נגד ישראל. מאז עזיבתו של מחמוד דרוויש את שורות המפלגה הקומוניסטית והצטרפותו לאש"ף בראשית שנות השבעים ועד להצטרפות של עשרות צעירים פלסטינים לדאעש כיום מתנהל שיח עמוק על מעמדו ועל תפקידו של הפלסטיני בישראל במאבקים האזוריים. שיח זה היה ועודנו רחוק מעיניהם של הציבור היהודי ושל התקשורת הישראלית. שנים לקח עד שכל ארגוני אש"ף קיבלו את עמדת חברי הכנסת הערבים והפסיקו את גיוס הפלסטינים מישראל לשורותיהם. בהמשך, כאשר התגייסו צעירים אזרחי ישראל לשורות חמאס וחלקם היו מעורבים בפעילות צבאית, פנו מנהיגי הציבור הערבי לחמאס ודרשו גם ממנה להימנע מגיוס צעירים לשורותיהם. חמאס הסכימה לדרישה, ואפילו חזבאללה הפסיקה לעשות זאת בשנים האחרונות. בגל הנוכחי של ההצטרפות לדאעש אפשר לראות את התסכול ואת הפוטנציאל ההרסני של צעירים חסרי עתיד. יותר משלושים צעירים, בניגוד לעמדות משפחותיהם הגרעיניות והמורחבות ובניגוד לעמדת המנהיגות הפוליטית המקומית והכלל-פלסטינית, עזבו בזמן האחרון את הארץ והתחננו להצטרף למלחמה "בכופרים", מתוך ידיעה ברורה שרוב הסיכויים שהם ייהרגו או ייכלאו. בשיחות עם בני משפחותיהם של אותם צעירים אפשר לזהות את הפוטנציאל האישי הטמון בהם, ואת התסכול החברתי-כלכלי העמוק שהביא אותם לקבל החלטה לוותר על החיים במדינת ישראל ולהצטרף למלחמה קשה שחיסלה את חזון "האביב הערבי". מדובר בצעירים שלא רואים אופק כלכלי, שהדת הוציאה אותם מבידודם החברתי, צעירים שקוראים ומתקשרים בעולם הווירטואלי וברשתות החברתיות; צעירים מוכשרים שיכלו לתרום רבות לעצמם, למשפחותיהם, לחברה הערבית הפלסטינית, לישראל ולמרחב. מפוטנציאל הופכים צעירים אלה לסכנה אמתית לעצמם ולמרחב כולו, שחלם על אביב ערבי.

 

הציבור הערבי-פלסטיני גם נסוג מהמעורבות בהליך הדמוקרטי הישראלי ומחזק את המחאה העממית, שחלקה נעשית אלימה. ההפגנות השקטות, העתירות לבג"ץ, הלובי בכנסת, הדרישה להשתלב בתקשורת הישראלית העברית וכמובן ההצבעה בבחירות לכנסת רושמות נסיגה מתמשכת בקרב הצעירים, ובייחוד אלה שמגיעים מהיישובים העניים.

 

דרוש חזון מדיני, חברתי וכלכלי

הערבים, כמו היהודים, זקוקים לחזון מדיני וכלכלי שיוביל אותם לחיים נורמליים שיאפשרו להם ליהנות מהצמיחה הכלכלית שעליה דיברו ראש הממשלה ושר האוצר שלו (שפוטר בינתיים). מאות אלפי צעירים וצעירות שנעים במרחב הערבי והישראלי באבטלה סמויה וגלויה זועקים לחזון מדיני וכלכלי. אותם צעירים מעדיפים חזון של מדינה ישראלית-פלסטינית אחת. מדינית וכלכלית הם יוכלו להשתלב טוב יותר במדינה דו-לאומית מהים עד הנהר. אותם צעירים מתקשים להבין את ההקרבה שהם מתבקשים לעשות כדי לחיות כמיעוט לאומי במדינת ישראל. קבלת מעמד המיעוט היא ויתור קשה לחברה הערבית ולאותם צעירים. הם מתבקשים לוותר על השייכות לעם הפלסטיני ולמרחב הערבי והאסלאמי כדי להפוך למיעוט במדינת לאום יהודית שמפלה אותם בשל השתייכותם ללאום אחר. חזון סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל מקובל על המיעוט הערבי-פלסטיני, כברֵרת מחדל, אך התעקשותם של המתנחלים וממשלות ישראל להחזיק במדינה אחת מהים עד הנהר מחזקת את ההבנה שפתרון שתי המדינות חוסל הלכה למעשה.

 

הוויתור האישי והקולקטיבי יהיה אפשרי אם יגובש חזון מדיני וכלכלי הגיוני. הצבת חזון כזה שאליו ישאף המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל אינו אתגר של ממשלות ישראל, הוא בעיקר אתגר של המנהיגות הערבית. לפני עשור הובילה המנהיגות גיבוש חזון עתידי, אך חוסר היכולת לנסחו כך שיהיה מקובל גם על התנועות האסלאמיות והלאומיות מוטט את ועדת המעקב העליונה לאזרחים הערבים והחזון נותר על הנייר.

 

חזון חדש חייב להכיל כמובן מרכיב מדיני, אך באותה מידה עליו לדון בנושאים חברתיים וכלכליים חדשים, שיאפשרו שינוי בדפוסי ההשכלה והתעסוקה, בחיים החברתיים-תרבותיים, ביחסים הפנימיים בחברה הערבית וביחסיה עם הרחוב היהודי. בכפר שאין בו כבישים וברחובותיו משתוללת אלימות יומיומית, בכפר שבו צעירות משכילות מובטלות ורוב המשפחות חיות מתחת לקו העוני, חזון מדיני בלבד לא יהיה רלוונטי. החברה הערבית זקוקה לשינוי עמוק – חברתי, תרבותי וכלכלי וכמובן מדיני.

 

לשם השוואה, החזון המדיני של "שתי מדינות לשני עמים" שהובילה חד"ש, מפלגת מיעוט מאז ומתמיד, הפך לתוכנית הבינלאומית לעתיד האזורי. באותה מידה גיבוש חזון למיעוט הערבי פלסטיני החי בישראל יכול בהחלט לסייע לשני העמים. המקום הייחודי של הערבים הפלסטינים במרחב הערבי והישראלי מאפשר להם לגבש חזון ייחודי שיוציא את עמי האזור מהמבוי הסתום שאנו חיים בו. חזון כזה לא יכול להיות חזון מסתגר. חזון שמגבש מיעוט שחי ומבין את צורכי שני העמים ומתקשר בשתי השפות יכול להיות הרבה יותר רלוונטי מחזון ההפרדה הלאומית והכיבוש שקודמו בשלושת העשורים האחרונים במרחב הישראלי-הפלסטיני. כישלון תהליך אוסלו, כישלון הכיבוש וכישלון גדר ההפרדה הגזענית שהוקמה בשטחים, בעזה ובירושלים ישכנעו את הרוב בחזון החיים המשותפים, ההכרה הדדית, וכיבוד זכויות דתיות ותרבותיות של כל הצדדים. חזון של חיים משותפים שיאפשר פיתוח כלכלי לכול יתאפשר על ידי בנייה מחדש של חזון המבוסס על סולידריות אזרחית שתאתגר את השליטה הצבאית, את ההפליה ואת ההפרדה. חזון כזה שמגובש בתוך החברה הפלסטינית יכול להיות חזון של כלל אזרחי ישראל ושל הרוב הפרלמנטרי העתידי של המדינה. מדינה שבה אזרחים משלמים מיליונים על דירה, שבה מזרחים ואשכנזים, רוסים, אתיופים וחרדים אינם מסוגלים להידבר זה עם זה ובוודאי שאינם מסוגלים להידבר עם המיעוט הערבי-פלסטיני ועם המרחב הערבי, מדינה כזאת זקוקה לחזון חדש. אחרי שנים של אלימות והקזת דם הדדית הגיע הזמן להוביל לחזון חדש שבו רוב אזרחי המדינה היהודים יבינו שהערבים הם חלק מהמרחב וכי החיים המשותפים חיוניים לכולם.

 


* ג'עפר פרח, מנכ"ל מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל

 

[1] הערת המערכת: בראשית דצמבר 2014, לאחר כתיבת דברים אלה, הכירה המועצה להשכלה גבוהה במוסד האקדמי בנצרת כמכללה מתוקצבת הכפופה אקדמית לאוניברסיטת חיפה.

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: