מהפכה נגד ההתאבנות

עלא חליחל

המפלגות הערביות שהשתתפו בבחירות צריכות כעת להצביע לנו, למצביעיהן. אנחנו תומכים בהן מאז יומן הראשון ומעלימים עין ממגרעותיהן ומתפקודן הכושל, אך אין כל ודאות שבעתיד נצא להצביע, על כל גייסותינו, בין שבע לתשע בערב ביום הבחירות אחרי שנשמע ברמקולים קריאות בנוסח הבא: "הימין עומד לטרוף אותנו, הצביעו לנו". 

 

המפלגות הערביות מוכרחות להתחדש. לא בג'ינגלים קצרים או בסרטוני וידיאו מתוחכמים, אלא בראש ובראשונה בהנהגותיהן, וכן בפעילותן השוטפת ובהתקדמות ממצב של תגובה למצב של פעולה. הבה נתחיל בדרישה הראשונה ממפלגותינו: מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה, אבּראהים צרצור, אחמד טיבּי וטאלבּ א-סאנע, מספיק ודי! תהיו בריאים ושתהא זו הקדנציה האחרונה שלכם בכנסת. אנא מכם, פנו את כיסאותיכם לאחרים. איננו מאמינים עוד לאמירות כגון "זה רצון המפלגה" ו"אינני מתכוון להעמיד את עצמי לבחירה, אך החברים והאחים מתעקשים שאשאר" (ומושכים לכם בקצות החליפה...). אלו אמירות כוזבות.
 
חלף עבר לו עידן הפוליטיקאים הכוכבים והאבות המייסדים. תופיק טובּי, תופיק זיאד ועזמי בשארה היו תופעות יוצאות דופן שלא תחזורנה. אני יודע שהמשפט הזה פוגע בלבבותיכם, אבל מה אפשר לעשות? אתם מאלצים אותנו לומר אותו בכנות. אין כל הצדקה להתאבנות הזאת על הכיסאות, לא מבחינת ההישגים בשטח ולא מבחינת פעילות ציבורית ומנהיגותית. התחושה הרווחת בקרב רבים היא שכיום אין לנו הנהגה. חלק גדול ממאמציכם מופנה לקרבות הפנימיים ביניכם. לו היינו רוצים להביט על התפרצות כזו של טסטוסטרון היינו קונים כרטיסים לקרב אִגרוּף.
 
אנו תומכים במפלגות הערביות שלנו. תמכנו בהן בעבר ונתמוך בהן בעתיד, הצבענו להן ונוסיף לקרוא להצביע להן. משום כך זוהי זכותנו לבוא אִתן חשבון בתקיפות: אם לא תתקנו את דרכיכן כשם שעשה הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאבּ, שאותו חבריכן כה אוהבים לצטט, נבוא אתכן חשבון. לא נצביע לכן. נקרא לקמפיין החרמה של כל מפלגה שתתאבן ולא תתחדש. הכוח היחיד שיש בידינו הוא הקול שלנו בקלפי. באמצעותו אנו משיבים מכה על המכות של הימין, אך באמצעותו אנו גם מושכים את השטיח מתחת לרגליכן. זה לא איום, כלל וכלל. אנחנו חלק מכן ואתן חלק מאתנו. נבראתן בצלמנו, נצבעתן בצבעינו, וכשאנחנו פועלים לשנות אתכן, אנו פועלים להציל את עצמנו מכּליה ודאית.
 
אחד מחבריי אמר לי שהפוליטיקאים היהודים גם הם דבוקים לכיסאות ההנהגה. זה נכון, אך ההשוואה הזאת אינה במקומה: שם הם שרים וראשי ממשלה רבי השפעה, והבוחר מרגיש את השפעתם הישירה על חייו ומצביע להם בכל פעם מחדש. אולם אצל מפלגות אופוזיציה נצחיות, כדוגמת המפלגות שלנו, הרי שכל הישגיהן באופוזיציה נסמכים על התמיכה המוסרית של מצביעיהן במשימה הסיזיפית הזאת. אין הן יכולות להתאבן ולהעביר את חייהן על כיסאות האופוזיציה, שכן התמיכה בהן תיפסק משום שהמצביע והמצביעה יראו במנהיגים הללו מעין מוכתרים חדשים הלובשים חליפות מודרניות ובידם אייפון, אך אבק עולה מהצהרותיהם ולא נזקפים לזכותם הישגים משמעותיים כלשהם.
 
מן הדרישה השנייה נגזרים שינויים רבים, שכן מדובר בדרישה יסודית ביותר: יציאה ממעגל התגובה אל הפעולה והיוזמה. ההבדל בין הדברים הוא עצום ורב. במקום לפרסם שורת הצהרות גינוי ולהפיץ את מה שאמר חבר הכנסת בישיבה, הפעילות הפרלמנטרית והציבורית צריכה להיבנות על בסיס תוכנית שנתית שתזהה את הבעיות הבוערות, שמחוץ להתפתחויות הפוליטיות היומיומיות, ותתחיל להציע להן טיפול. האלימות הפנימית, למשל, עולה במידת הסכנה שבה על ליברמן. מי שאינו רואה זאת הוא אדם צר אופקים ומתחמק. אנו צריכים לאבחן באומץ את מצבנו ולסדר מחדש בלא פחד את סדר העדיפויות שלנו. כל עיסוקן של מפלגותינו בנושא סרטן האלימות הפנימית התקיים עד כה באמצעים הקלאסיים והמאוסים עד זרא: הצהרה, גינוי, חקירה ואולי גם איזו הפגנה מבוישת. מה זה? מה זו המאובנות הזאת? מה זו הנסיגה הזאת? מה זו ההתנהלות הפרימיטיבית הזאת? האם כך אנחנו מתמודדים עם המציאות שאנחנו חווים? האם חברי המפלגה טובים אך רק לעבודה בתקופת בחירות? ואידך זיל גמור.
 
מעגל הפעולה והיוזמה מחייב שינוי יסודי באופני המחשבה: שחררו אותנו מן ההכרזה האוטומטית על שביתות, על הפגנות ועל מצעדים שאינכם מכירים דבר זולתם ושלא למדתם דבר זולתם. השביתה נתגלתה כמזיקה אך ורק לנו מן הבחינה הכלכלית. המדינה השתנתה והמגזר הערבי כבר אינו נושא אותה על כתפיו כבעבר, בימים שבתל אביב נעו אמות הספים כאשר טייבה הייתה שובתת. מדוע צריך לציין את הנכּבּה ואת יום האדמה באופן מוגבל ומסוגר שכזה? היכן התרבות, האמנות, הספרות והיצירה בכל הרמות? היכן הרעיונות הקוראים לציון יום הנכּבּה בפעילויות נרחבות בכפרינו ובערינו, שתיסובנה על סוגיות קיומיות הרות גורל בעלות קשר היסטורי לנכבה? המצב הוא מסובך ומורכב, ונדרשות דרכי פעולה ומחשבה יצירתיות. אתם קיבלתם את ההזדמנות שלכם לפעול וכשלתם. הקריאות העולות מן הרמקולים בימי הבחירות הן יריקה בפניכם, אך באותה מידה גם בפנינו.
 
אחיותיי המצביעות, אחיי המצביעים: אנחנו חזקים. אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את כוחנו. איננו חייבים להיוותר אסירים של ססמאות כגון "האחריות הלאומית", של "התפקיד המהפכני" ושל "ההתייצבות בפני ההדרה הימנית". אנחנו אנשים בעלי מודעות, ולא יעלה על הדעת שנתמיד בשתיקתנו לנוכח הסימום החלול הזה. אנחנו יודעים כי הצד השני של המשוואה הוא ישראל, הציונית והגזענית, וכולם מעדיפים לכתוב על הדבר הקל והבלתי נמנע הזה. בשל כך לא אכתוב עליו כאן. אִמרו להם בפשטות רבה: מי שלא יתחדש ייפול כעלי השלכת בסתיו. אדמת פלסטין פורייה והיא תצמיח לנו עצים אחרים, ירוקים ופורחים. 
 

 

צילום תמונה: תומר פרסי

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: