משנת השידור הישראלי בערבית*/ פרופ' דן כספי**

דן כספי

מנסחי המשנה

משנת השידור הישראלי בערבית נוסחה והתעצבה עוד בימים שבהם היו שידורי הרדיו מאורגנים כמחלקה בלשכת ראש הממשלה. בתוקף זה דאגו הרשויות גם לארגן את שידורי הרדיו בערבית במסגרת נפרדת – בית השידור הישראלי (בש"י). כבר בשנת 1956 הוקמה ועדת היגוי לשידורים בערבית. כך תיאר בזיכרונותיו עזרא דנין, ממייסדי שירות הידיעות של ההגנה (ש"י), איש שב"כ בכיר ומומחה לענייני ערבים, את הקמתה: 

 

 [...] השתתפו אז מזכיר ראש הממשלה יצחק נבון, בכירי "בית השידור הישראלי" ונציגים של משרד החוץ ו"קול ישראל". הוועדה התכנסה אחת בשבוע ודנה בקווי ההסברה. בעת הצורך נעזרנו במומחים, אנשי משרדי ממשלה שונים כמשרד החוץ או האוצר. כמה מאנשי משרד החוץ התמסרו לסייע לנו במחשבה ובניסוח שידורים, ובראשם משה ששון, יוסף הדס ואחר כך, מאז נתמנה ציר בוושינגטון, גם שאול בר-חיים, המנהל הראשון של השידור הערבי (בעזרת יצחק נבון ובעצתו), שבהתחשב בכמות הזמן ובמשאבים שהוקצו לו במשורה, עשה ממש נפלאות.[1]

 

ועדת ההיגוי התכנסה במשרדי ממשלה ובבנייני השידור ודנה במדיניות השידור גם ברמה הכללית וגם בסוגיות פוליטיות ספציפיות. הוועדה הוסיפה לפעול עוד שנים אחדות, עד שהתברר כי עיקרי המדיניות חלים, מתוך נאמנות מופלגת לרשויות הביטחון, גם על שידורי הטלוויזיה בערבית. משנת השידורים בערבית השתמרה בדיוק נמרץ גם כאשר הועברו שידורי הרדיו מלשכת ראש הממשלה לרשות השידור באמצע שנות השישים והנחתה גם את שידורי הטלוויזיה הכללית בשפה הערבית אשר הונהגו בשנת 1968, ובהמשך גם את התוכניות בערבית בערוצי הטלוויזיה המסחרית – ערוץ 2 וערוץ 10.

 

עיקרי המשנה  

במשנת השידורים שבעה פרקים: (1) ישראל; (2) השטחים; (3) ביטחון; (4) הפלשתינאים; (5) ישראל ושכניה; (6) מהות השידורים; (7) גישה ודרכי עבודה. בפרק הראשון – ישראל – מפורטים חמישה עיקרי שידור:

1.      ישראל הינה עובדה בת-קיימא, חזקה כסלע איתן, מתפתחת ומתעצמת. שום אמצעי לא יכול לה. המאבק בה רק הביא שואה על הערבים.

2.      להסביר [...] את אופייה, את משטרה, את דרכי שלטונה של ישראל [...] לעמוד על התפתחותה הדינמית, על תמיכת היהדות ואומות העולם בה [...].

3.      להאיר כל התפתחות חיובית בסקטור הערבי בישראל, בחדשות, בשיחות ובתכניות (תכניות פיתוח, חשמל, כבישי גישה ומים לכפרים, חינוך, התארגנות מקצועית, קואופרטיבים, ממשל מקומי, מעמד האישה וכו'), מתוך הבנה בסיסית כי ערביי ישראל הם חלק מישראל ומשולבים בה. יש להדגיש רעיון הדו-קיום היהודי-ערבי.[2]

4.      מדינת ישראל היא מדינה מזרח-תיכונית אנטי-אימפריאליסטית, אשר לפי אורח חייה ומנהגיה בכל השטחים הינה מדינה מתקדמת בעלת הישגים גבוהים ביותר.

5.      ישראל מדינה שוחרת שלום; השלום חשוב לכל עמי האזור. ישראל חיה ומשגשגת זה 25 שנה בלי שלום והיא יכולה להתקיים ולהתקדם כך לעולם ועד.[3]            

 

 

בפרק השני – השטחים – המילה  "שטחים" מופיעה בלי שם תואר (כבושים/מוחזקים/משוחררים), ושני עיקריה משקפים את הגישה הממסדית שרווחה באותה העת:

1.    ישראל מחזיקה בשטחים. עתיד השטחים אינו נושא לדיון כאן.

2.    כיסוי המתרחש בשטחים תוך העדפת נושאים חיוביים: שיקום כלכלי, יחסי אנוש, העלאת רמת השירותים, שמירת קשרים עם העולם הערבי, הדגשת הקשר עם ישראל. השידור יישמר מנימה של יוהרה ופטרנליזם.[4]

 

בפרק השלישי – הפלשתינאים – מומלץ שלא לעודד זיקה של רצועת עזה לגדה המערבית, ועוד:

אפשר להשתמש מדי פעם בביטוי "עם פלשתין", וראוי להימנע ככל האפשר מהמונח "ישות פלשתינאית".[5]

 

סעיף ו' בפרק זה נקרא כיום בחיוך סלחני:

בישראל, בגדמ"ע וברצועת עזה הולכת בעיית הפליטים ונפתרת.[6]

 

סעיף י' מגלם את מסורת השידור בערבית שבאה לידי ביטוי בתכנון בלוח המשדרים:

ניתן להעלות בשידור תלונות של תושבי השטחים המוחזקים בנושאי יום יום, דוגמה: חינוך, בריאות, צווי הממשל, תעסוקה, איחוד משפחות וכו'.[7]   

 

כדי למנוע שיבושים מיותרים ומביכים ביישומה של משנת השידורים שותפו גורמים ביטחוניים בתהליך הברירה והגיוס של כתבים ושדרים. נציגים של שירות הביטחון הכללי נכחו בדיוני ועדות המכרז, ניהלו תחקירים ביטחוניים על מועמדים והכריעו את הכף לזכותם או לחובתם.

 

במרוצת השנים התגבשו נהלים בלתי פורמליים של בחירת שדרים לפי סיווגם הביטחוני והועדפו שדרים בעלי רקע ביטחוני מוכח, מקצתם עובדים בשורות כוחות הביטחון. לפי אותו היגיון העדיפו דרוזים מערבים, והדרוזים אף זכו בתפקידי ניהול אחדים, וכן מקרב הערבים העדיפו נוצרים ממוסלמים. מסלולי הקידום לשדרים מבני המיעוטים לתפקידי ניהול בכירים נחסמו לפחות חסימה חלקית. ניתנו להם תפקידי ביצוע אחדים – למשל מנהלי מחלקות התוכניות, הדת, הילדים והמוזיקה, אך לא תפקידים חשובים יותר – לא מנהל מחלקת החדשות ולא מנהל כללי של המדיום. בוגרי מודיעין יהודים איישו תפקידים "רגישים" במערכות החדשות ברדיו ובטלוויזיה בערבית – כתבים פוליטיים וכתבים צבאיים.

 

השלכות על מפת התקשורת בערבית

משקלה של משנת השידור הלך ופחת בעידן של ערוצי לוויין ומדיה חדשים, חלקם מחוץ לגבולות ישראל. אלא שהמשנה הטביעה חותם ניכר על מפת התקשורת הישראלית בשפה הערבית. ראשית, המשנה הבטיחה לאורך שנים את אופיים של השידורים הישראליים בערבית כשידורים למען ולא של דוברי ערבית.[8] משמעות הדבר שהיהודים עיצבו ומעצבים את מדיניות השידורים בערבית, אשר אמורים לשרת יעדי הסברה/תעמולה ישראלית. עקרונות זהים הועתקו לטיפוח עיתונות מודפסת למען דוברי ערבית. אדרבא, העובדה שהממסד השקיע במהלך השנים משאבים ניכרים באמצעי השידור אשר העסיקו את מיטב הכוחות מתוך המגזר ובתנאים עדיפים חסמה מן הסתם את שיקומה של העיתונות הפלסטינית אשר קרסה לאחר 1948.[9]

שנית, מיטב הכישרונות הצעירים מקרב המגזר גויסו והועסקו ברדיו ובטלוויזיה מטעם הממסד בתנאים משופרים לעומת כל עיתון אחר. בדרך זו טיפח הממסד אליטה תקשורתית חדשה וצייתנית בפיקוח סמוי של זרועות הביטחון.

 

שלישית, המשנה, אשר במקורה נוסחה לשידורי הרדיו, הנחתה כעבור זמן גם את קברניטי הטלוויזיה המסחרית. תוכניות בערבית משובצות בערוץ 2 ובערוץ 10, גם הן ב-non-prime time.[10] לרוב נמנעות תוכניות אלו מלדון במישרין בסכסוך ומתמקדות בסוגיות של סגנון חיים, פנאי, תרבות וכדומה.

 

לבסוף, לתחרות הניטשת כיום בין שני הדגמים – תקשורת של דוברי הערבית לעומת תקשורת למען דוברי ערבית – השלכות אף על יחסי רוב--מיעוט במדינת ישראל. ככל שהמדיה החדשים מעודדים את התקשורת של דוברי ערבית, כך מאבד הממסד מיכולתו לחלוש, כבעבר, על אחד ממוקדי העוצמה בחברה הפלסטינית הישראלית, הלוא הוא אמצעי התקשורת בשפה הערבית. 

 

 




* המאמר מבוסס על פרק 7.2 בספר: דן כספי, 2005. סליחה, תקלה! דעיכתה של רשות השידור, מבשרת ציון: צבעונים, עמ' 92—105.

** פרופ' דן כספי הוא מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

[1] עובדיה דנין, 1987. ציוני בכל תנאי, ירושלים: קידום, עמ' 375.

[2] ברוח זו הופקה תוכנית טלוויזיה, פופולרית בזמנה, לילדים ערבים ויהודים, "סמי וסוסו", שעסקה בנושאים אוניברסליים והתעלמה במתכוון מכל אזכור של הסכסוך. ראו דן כספי, 1974. "לשאלת הלגיטימציה של השידור הישראלי בערבית", מגמות, 20(1), עמ' 96—104.

[3] דנין (לעיל הערה 1), עמ' 409—410.

[4] שם, עמ' 410.

[5] שם.

[6] שם.

[7] שם, עמ' 411.

[8] על ההבדל בין שתי מערכות התקשורת ראו:  Dan Caspi and Nelly Elias, 2010. “Don't Patronize Me: Media-by and Media-for Minorities,” Ethnic and Racial Studies, 34(1), pp. 62—82, .http://www.tandfonline.com/doi/abs/10.1080/01419871003743413#.UupSuv0hsrx

[9] Mustafa Kabha and Dan Caspi, 2011. The Palestinian Arab In/Outsiders: Media and Conflict in Israel, London: Vallentine Mitchell,  http://www.isbs.com/partnumber.asp?cid=27389&pnid=335134

[10] עיתוי התוכניות כשלעצמו עלול להסגיר את היחס לדוברי ערבית בעדיפות משנית!

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי:

לעמוד הראשי של המנבר

העיתונות הערבית בישראל, 1948–2013/ פרופ' מוסטפא כבהא*

משנת השידור הישראלי בערבית*// פרופ' דן כספי

ריאיון עם שלמה גנור, מנהל הטלוויזיה בערבית

קהילתיות דיגיטלית, אינטימיות מקוונת ושינוי דפוסי המעורבות החברתית// פרופ' אמל ג'מאל

דמותן של נשים בירחוני נשים בשפה הערבית בישראל// פרופ' ח'אולה אבו בקר

עיצוב שיח השואה בעיתונות בשפה הערבית בישראל// אספהאן בהלול

קרובות אך רחוקות: מה בין העיתונות הערבית בישראל לעיתונות הפלסטינית// יונתן גונן

פעילויות, כנסים וקבוצות דיון ומחקר במכון ון ליר בירושלים בתחום יחסי יהודים ופלסטינים בישראל, 2014

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: