עיצוב שיח השואה בעיתונות בשפה הערבית בישראל*/ אספהאן בהלול**

אספהאן בהלול

התהליך ההיסטורי של כינון שלום ישראלי-פלסטיני וישראלי-ערבי מחייב את סילוק הסטריאוטיפים והעיוותים ההיסטוריים. הוא מצריך את גילוי האדם העומד ממול ואת הבנת שאיפותיו האנושיות של הצד השני. במסגרת זו, יש צורך ליצור גישה חדשה לנושא השואה, הן מצד הערבים והן מצד היהודים (סאלם ג'ובראן).[1]

 

הזירה התקשורתית נתפסת כאתר מרכזי להפצה ולשעתוק של משמעויות תרבותיות ודפוסים חברתיים, ובכך היא משקפת תפיסות, עמדות וערכים. העיתונות הערבית בישראל היא כלי לעיצוב דמותה של החברה הערבית-פלסטינית בין שתי זהויות: הלאומית והאזרחית. לעיתונות הערבית בישראל תפקיד מרכזי בבחינת דילמות של זהות: מגמות מקבילות – של פלסטיניזציה מכאן וישראליזציה מכאן – העמידו את העיתונות הערבית בישראל בפני קונפליקט, לא מעט בשל תלותה במשאבים החיוניים המצויים בחברה היהודית-ישראלית. דילמות אלו ניכרות בדרך שבה מגדירה העיתונות הפלסטינית בישראל את זהותה ובמינוחים המשמשים אותה בהגדרת זהות קולקטיבית.

 

לתקשורת יש אפוא תפקיד מכריע בעיצוב הזיכרון, וכלי התקשורת החדשותיים, כמעצבי תרבות, מנציחים ומעצבים זיכרונות שמסמלים את מאגר הזיכרונות הלאומיים הקולקטיביים המשותפים בחייה של אומה. אפשר לבחון את זיכרון השואה בישראל ואת השיח הערבי על זיכרון השואה באמצעות הגישה התרבותית לחקר התקשורת. באמצעות הפעולה העיתונאית נחשפים מנגנונים אידיאולוגיים, וכך המדיה בכלל, והעיתונות בפרט, מבנים ומעצבים נרטיבים לאומיים בקרב קהילייה מדומיינת שלפרטים בה יש הרגשה של שותפות גורל. בעקבות התפתחותם של אמצעי התקשורת האלקטרוניים במאה העשרים הועצמה ההכרה באופיו ההבנייתי של הזיכרון הקולקטיבי ובמודעות אליו, ונחלש כוחם של מקורות ממסדיים בעיצובו ובשימורו. תהליך זה, שמכונה "אלקטרוניזציה של הזיכרון" (electronification of memory), שינה לא רק את הדרך שבה אנשים זוכרים, אלא גם את תפיסת הזיכרון. מכאן שהתקשורת נבחנת כמעצבת סדר היום של הזיכרון הקולקטיבי.

 

הבחירה של העיתונות הערבית להבליט דיון בשואה או, לחלופין, להתעלם ממנו נטועה אף היא בהקשרים לאומיים תרבותיים. כדי לדון בתפקיד של השואה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של החברה הערבית בישראל אפשר להשתמש במושג נטורליזציה (טבעון) של רולאן בארת [2] (Barthes). הבניה זו או היעדרה מלמדים על התפיסה האידיאולוגית של העיתונות הערבית בנושא רגיש זה. מכאן שמשמעותם של הטקסטים העיתונאיים מובנית באמצעות שימוש במערכות של ייצוגים סימבוליים המרכיבות את השיח התרבותי-תקשורתי. המבנים והמשמעויות של מסגור זיכרון השואה נבחנים באמצעות שתי פרספקטיבות עיקריות: הפרספקטיבה הנרטיבית, המעוצבת מנקודת מבט תרבותית או אישית, והגישה ההבנייתית (constructivist), ולפיה ידע הוא תוצר של הבניה אנושית ולא בהכרח שיקוף של מציאות "אובייקטיבית" שאותה חושפים.

 

 

שאלות מרכזיות עולות בעת הדיון בנושא. לדוגמה, כיצד התקשורת הערבית-ישראלית מגדירה את השואה, ומתי ואיך היא מספרת את סיפורה? למי מוענקת הסמכות והלגיטימציה לספר את סיפור השואה בעיתונות הערבית-ישראלית? מהם התכנים והמאפיינים של סיפורים אלו? ומהן המשמעויות התרבותיות-סימבוליות הנובעות מתוך הבחירה בטרמינולוגיות שונות? אפשר לבחון זאת באמצעות מושגים מרכזיים כמו זיכרון קולקטיבי, שהוא תוצר של פרקטיקות תרבותיות שמבטאות את מאזן יחסי העוצמה בחברה, ובין היתר הוא מתפקד כצורה של משא ומתן תרבותי שבו סיפורים שונים מתחרים על מקומם בהיסטוריה. הזיכרון הקולקטיבי הוא נרטיבי, ועל כן ארגון העבר כסיפור יכול להצדיק פעילויות שנעשו בעבר או תפיסות בהווה. בתהליך של יצירת סיפור משתמשים מספרי הזיכרון הקולקטיבי במקורות היסטוריים ומבקשים ללמד את העבר כלקח המעוגן בהווה. לפיכך, ההישענות על מקורות היסטוריים היא סלקטיבית ויצירתית, וכך מטשטש הזיכרון הקולקטיבי את הקו המפריד בין עובדה לבדיון. כך משתמשות קבוצות חברתיות בהנצחת עברן למטרות שונות. הבנת העיתונות הערבית-פלסטינית בישראל ככלי לעיצוב זהות מקבלת משנה חשיבות בהבנת הרקע ההיסטורי של תהליך התפתחותה.

 

במאמר קצר זה אי-אפשר מטבע הדברים לסקור את מכלול ההתייחסויות לנושא. לכן בחרתי להתעכב על אחד האירועים שזכה להתייחסות מקיפה בכל העיתונים הערביים בנוגע להתמודדות עם זיכרון השואה:  נסיעתו של חבר הכנסת מוחמד ברכּה, קומוניסט בהשקפת עולמו, לפולין ב-2010. הצטרפותו של חבר הכנסת ברכּה למשלחת עוררה מחלוקות רבות בקרב הציבור היהודי והערבי כאחד. אציע כי מחלוקת זו שהתעוררה בחברה הוציאה את הדיון בה מהפריזמה המקומית הישראלית אל שאלות רחבות יותר על אודות משמעות השואה וייצוגיה במונחים של לקחים אוניברסליים. הפרשה נסקרה בהרחבה באמצעי התקשורת, גררה אחריה דיון נוקב ביחסם של הערבים לשואה וביחס הראוי לשואה ולייצוגיה בחברה הישראלית בכלל ובעיתונות בפרט. המשורר סמיח אל-קאסם התייחס לנסיעתו של ברכּה לאושוויץ באתר  Panet של העיתון "פנורמה" מיום 14 בינואר 2010, ובאתר עיתון אל-אתחאד, ביטאון המפלגה הקומוניסטית, שיבח את ברכה על אומץ לבו וכתב : "לך הברכה, ברכּה [...] ערבי 'אמתי' (אותנטי) אינו מכחיש את קיומה של השואה [...]".[3]

 

מנגד, נשמעו קולות שקראו תיגר על הביקור והגדירו את הנסיעה כשיתוף פעולה מובהק עם מערכת התעמולה הפוליטית הישראלית. בחלק מהעיתונים נכתב כי על ברכה לזכור ולא לשכוח את ביתו ואת עברו האישי בעת שהוא בוחר לערוך מסע של הזדהות עם עברו ההיסטורי של העם היהודי, באחד ממרכזי הזוועה המזוהים יותר מכול עם השואה, באושוויץ.

 

כדי ללמוד עוד על האופן שבו מסופר סיפור השואה בעיתונות הערבית יש לבחון כמה נקודות ציון מרכזיות: ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום השואה הבינלאומי החל ב-27 בינואר; וכן העלאת הסוגיה בפורומים בינלאומיים סביב אירועים היסטוריים, ובייחוד בהקשר של דיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדוגמה, התייחסויות של חברי כנסת ומנהיגים ערבים (למשל נאומים של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית, באו"ם) או התמודדותה של העיתונות בשפה הערבית בישראל עם יציאתם של חברי כנסת נוספים ואנשי דת מוסלמים לביקור במחנות השמדה בפולין. זאת ועוד, יש לבדוק גם את ההקבלות בין השואה והנכבה בהתבטאויות של אנשי ציבור ואנשי רוח בנושא בכנסת ובתקשורת. לדוגמה, התייחסותו של ח"כ אחמד טיבי בנאום מיוחד בכנסת באשר לחשיבות לזכור ולהזכיר את מאורעות השואה ועם זאת לא לשכוח את מאבקו של העם הפלסטיני ולא להתעלם ממנו: "לא רוצה להיות קורבנו של הקורבן".[4] גם במקרים אלו היו הדעות חלוקות לכאן ולכאן.

 


* המאמר מבוסס על עבודת מחקר לתואר מ"א הנכתבת בימים אלו באוניברסיטת חיפה בחוג לתקשורת בהדרכת ד"ר אורן מאיירס, אוניברסיטת חיפה, ופרופ' מוסטפא כבהא, האוניברסיטה הפתוחה.

** אספהאן בהלול היא מרצה ועוסקת בחקר התקשורת

[1] בתוך: יאיר אורון, 2010. יהודים וערבים מול המראה והאחר, תל אביב: רסלינג. סאלם ג'ובראן (1941--2011) היה פעיל שנים רבות במסגרות המנסות לגבש דרכים להוראת השואה ליהודים ולערבים במשותף.

[2] רולאן בארת, "הרטוריקה של הדימוי", תמר ליבס ומירי טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות: מקראה, כרך א, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 336—348.

[3] סמיח אל-קאסם, 2010. "עלא ברכת אללה יא מחמד ברכה", Panet, 14.1.2010, http://www.panet.co.il/online/articles/63/68/S-260741,63,68.html.

[4] חדשות 2, 2010. "מה טיבי חושב על יום השואה?" חדשות 2, 29.1.2010, http://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-93018ab427b7621004.htm

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי:

לעמוד הראשי של המנבר

העיתונות הערבית בישראל, 1948–2013/ פרופ' מוסטפא כבהא*

משנת השידור הישראלי בערבית*// פרופ' דן כספי

ריאיון עם שלמה גנור, מנהל הטלוויזיה בערבית

קהילתיות דיגיטלית, אינטימיות מקוונת ושינוי דפוסי המעורבות החברתית// פרופ' אמל ג'מאל

דמותן של נשים בירחוני נשים בשפה הערבית בישראל// פרופ' ח'אולה אבו בקר

עיצוב שיח השואה בעיתונות בשפה הערבית בישראל// אספהאן בהלול

קרובות אך רחוקות: מה בין העיתונות הערבית בישראל לעיתונות הפלסטינית// יונתן גונן

פעילויות, כנסים וקבוצות דיון ומחקר במכון ון ליר בירושלים בתחום יחסי יהודים ופלסטינים בישראל, 2014

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: