שפה ולאומיות: הערבית בישראל // ד"ר רנא זהר

הפולמוסים האקדמיים בעניין השפות אשר נלמדות ומדוברות בישראל -- ובכלל זה הפולמוסים בדבר ההגמוניה של העברית, מעמדה של הערבית, תהליך ה"ביטחוניזציה" של הערבית במערכת החינוך, השימוש הגובר ברוסית בהקשרים רשמיים ותפקידה של האמהרית בנוף הלשוני המורכב של ישראל -- כולם נצר לפולמוס האקדמי הרחב בסוגיית הבלשנות החברתית (סוציולינגוויסטיקה), שכותרתו שפה ולאום.

 

 

כיום קשה לראות בשפות אמצעי תקשורת גרידא, מנותק מסביבתו ובלתי תלוי בה. רבות נכתב בעת האחרונה על היחסים בין שפה לחברה. תפיסתו של נועם חומסקי מותקפת ומוחלפת על ידי פרדיגמות לא פוזיטיביסטיות ופוסט-סטרוקטורליסטיות המקדמות תפיסה הוליסטית יותר של השפה ורואות בה שחקן אינטראקטיבי בעל חשיבות רבה בתמונה האידיאולוגית הכוללת, דהיינו החברה האנושית. על פי כמה מהמודלים הדומיננטיים של שפה וחברה, המבנה החברתי משפיע על המבנה הלשוני כפי שהגיל, המין, המעמד הכלכלי-חברתי, רמת ההשכלה ומאפיינים חברתיים אחרים של הדובר משפיעים על שפתו. מצד שני, יש הטוענים כי המבנה הלשוני הוא שקובע את המבנה החברתי. השערת ספיר--וורף מתארת את מערכת היחסים בין שפה לחברה. לדוגמה, על פי ההשערה, שפות עשויות להיות סקסיסטיות גם אם דובריהן אינם סקסיסטיים.[1] מלבד תפיסתו של חומסקי והתפיסה ההוליסטית, ישנה השקפה שלישית הגורסת כי המבנה החברתי והמבנה הלשוני הם שתי ישויות שמקיימות ביניהן קשר דו-כיווני וניזונות זו מזו. גרסה אחת לגישה זו היא הגישה המרקסיסטית, אשר לפיה הקשר בין השפה לבין החברה הוא קשר דיאלקטי של אינטראקציה מתמדת בין התנהגויות חברתיות לבין התנהגויות לשוניות.

מרבית הבלשנים תומכים בתפיסה הפוסטמודרנית שלפיה אין שפה הנעלה מטבעה על שפה אחרת. ואולם, למעשה ניכרת התפלגות חברתית בלתי שוויונית בין מגוון השפות והניבים, וכן שימוש בלתי שוויוני בהם, כפי שמוכיחות הדוגמאות שלעיל לפולמוסים האקדמיים בשאלת השפות אשר נלמדות ומדוברות בישראל. סוגיית הכוח היא חלק בלתי נפרד מן הדיון בשפות ובהתפלגות החברתית שלהן בכל קהילה. פייר בורדייה[2] רואה בשפות שווקים סמליים שבהם חלק מהאנשים שולטים ביותר טובין מאחרים, ואילו שפות או ניבים מסוימים מחוננים בכוח סמלי רב יותר ולפיכך מיוחס להם ערך רב יותר.

 

ההקשר הישראלי

במציאות של ישראל שאלות כמו אלה שלעיל יכולות להיענות מכמה נקודות השקפה, ואף על פי כן איננו יכולים להתעלם מן העובדה ששפות מתנהגות התנהגות סמלית בהקשר זה, בין השאר בהיותן נשאיות של זהות לאומית. לפיכך, הפולמוס הסוער בדבר זהותה של המדינה בא לידי ביטוי גם בעימות בין שפותיה של המדינה ובעימות בין המעמדות הקיימים בה. התפלגות השפות בישראל משקפת בהכרח את המעמד הפוליטי, החברתי והכלכלי של הקבוצות האתניות אשר דוברות את השפות הללו. ככל שלקבוצה אתנית יש עוצמה פוליטית וכלכלית-חברתית רבה יותר, השפה או הניב שלה נהנים ממעמד הגמוני יותר. לדברי מישל פוקו,[3] כוח וידע קשורים זה בזה באופן מהותי. גישה לכוח נסמכת על גישה לידע של השפה ושל השיח הרלוונטיים, ולהפך -- חוסר נגישות לשפה מוליד הדרה של אוכלוסיות רבות ממעגל קבלת ההחלטות.

תומס קמוסלה[4] הדגיש את תפקידה של השפה בלאומיות אתנית. ראשית, לטענתו שפה היא הגורם המלכד העיקרי של אומות, במיוחד במדינות לאום בזמן תהליך היווצרותן. שנית, השפה היא אחד משומרי הסף של האומה, ומדירה מתפקידי מפתח אנשים בעלי ידע בלתי מספק בשפת הלאום. ישראל היא מדינה קיימת שתהליך היווצרותה הושלם, אך היא עדיין נמצאת בעיצומו של תהליך גיבוש זהותה. הפולמוסים הסוערים שהתנהלו בעת האחרונה בדבר מידת יהודיותה של המדינה, בצירוף המחלוקת הוותיקה בדבר הדמוקרטיה האתנית שבה, יצרו מציאות מתוחה בעלת השפעה בלתי נמנעת על הנוף הלשוני בישראל. גם אם ישראל תצליח לגבש לעצמה זהות יציבה, לאומית ולשונית כאחת, אין ערובה שהיציבות תאריך ימים, מאחר שלאומנות היא מושג דינמי שאֶת רכיביו השונים (שפה, דת, תרבות, היסטוריה וכן הלאה) אפשר לעמעם או להבליט זה על חשבון זה בתגובה לשינויים גיאופוליטיים.

לנוכח כל האמור לעיל אני מבקשת לטעון כי הערבית, למרות היותה שפה רשמית בישראל, נדחקת למעמד שולי לא מפני שהיא שפה נטולת עוצמה, אלא מפני שכל עוצמתה נעשקה ממנה על ידי מדיניות שפה ומדיניות הוראת שפה מתוכננות, שיעדיהן הותאמו לאידאולוגיה של המדינה. הערבית אינה נעדרת עוצמה סמויה, כפי שמקובל לחשוב. מבחינה פוליטית, ערבית היא שפתו של המזרח התיכון והלינגואה פרנקה של העולם הערבי. מבחינה כלכלית, ערבית היא שפתה של קהילה שלמה בעלת כוח כלכלי אדיר אך בלתי מנוצל. מבחינה אזרחית, הערבית היא שפתם של עשרים אחוזים מאזרחי המדינה, אשר יכולים להעשיר את הזירה התרבותית בה.

אף על פי כן, מדינת ישראל איננה חותרת לשילוב מלא של אזרחיה הערבים בחברה האזרחית, ובה בעת אינה מעוניינת שאזרחיה הערבים ישתלבו בעולם הערבי. כתוצאה מכך נוצרה בישראל זהות ערבית מטושטשת ופגומה. באופן דומה, מדינת ישראל גם אינה מבצרת את מעמדה הרשמי של הערבית, אם כי אינה מבטלת אותו כליל. גם תופעה זו מולידה שפה פגומה ומעמד מטושטש. למרבה הצער, זהו מצבן של הזהות הלאומית הערבית ושל השפה הערבית בישראל כיום. לסיכום, כאמור, שפה היא אחד ממרכיביה הרבים של לאומיות, ואובדנה גורם לאיבוד זהותה הלאומית של אומה. שיקום עוצמתה של הערבית והעצמת דובריה הם מטרות בעלות חשיבות עליונה, שיבטיחו שבישראל תיווצר חברה אזרחית בריאה ולא פגומה.
ד"ר רנא זהר היא מרצה בחוג לשפה וספרות אנגלית באורנים, המכללה האקדמית לחינוך, ובבית הספר הבין-לאומי באוניברסיטת חיפה. תחומי מחקרה הם סוציולינגויסטיקה, שפה ומגדר, ושפה ולאום.




[1] אחד המצדדים בגישה זו הוא בסיל ברנשטיין, ראו

Basil Bernstein, 1961. “Social Structure, Language and Learning,” Educational Research 3, pp. 163—176

 

[2]Pierre Bourdieu, 1991. Language and symbolic power, Cambridge, Mass.:
Harvard University Press 

 

[3]Michel Foucault, 1979. Discipline and Punishment, New York: Vintage

 

[4]Tomasz D.I. Kamusella, 2001. “Language as an instrument of nationalism in
Central Europe,”
Nations and Nationalism 7(2), pp. 235--252

 

 

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: