עזה: לתבנית נופה של הטרוטופיה ישראלית

שנות פעילות: 2016

סטטוס:

לא פעילה
משתתפים: 

פאתינה אבריק-זבידאת, שרי באשי, נעמי בן בסט, יובל בן-עטייה, אדריאנה ג׳ייקובס, נגה גלעד, עמרי גרינברג, דותן הלוי, אריאל הנדל, עמירה הס, איילת זוהר, הנא זועבי, עפר כסיף, ראובן עמיתי, אמנה עת'אמנה, אליזבת צורקוב, שרית קופמן-שמחון, שרון רוטשילד, תמי של, עמרי שפר רביב

רצועת עזה היא אחד ממוקדי הבערה המרכזיים של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. למצב זה השלכות רבות, ובהן התגבשות תפיסה מקובעת של עזה בקרב רבים מהיהודים בישראל. כך, לדוגמה, עזה הלכה והתקבעה כהטרוטופיה של המוּקע ושמה הפך לקללה: הביטוי "לך לעזה" מחליף בלשונם של ישראלים רבים את הקללה "לך לעזאזל".

בפרפרזה לתוכנית הנסיגה של ישראל מעזה (או ל"גירוש", כפי שהבינו אותה היהודים שפונו מהשטח), מטרתה של קבוצת המחקר היא להכיר את עזה הן כהטרוטופיה ישראלית והן כמקום מודר. חברי הקבוצה מבקשים לבחון שורה ארוכה של סוגיות: משמעותה של עזה בהיסטוריה, בתרבות ובספרות היהודית והעברית; משמעותה של עזה בעבור אלה שמחוצה לה ושאינם באים עמה במגע; עזה וארכיטקטורה; ההפקרה וההזנחה של עזה מצד מדינת ישראל והשוואה בין פריפריה מזרחית, פריפריה ערבית ומה שמעבר לפריפריה; שאלת התשתיות (מים, חשמל) והזיקה למדינת ישראל; עזה כהטרוטופיה פלסטינית – כיצד מסתכלים על עזה מתוך הגדה המערבית? כיצד מסתכלים עליה פלסטינים בישראל ובתפוצות? ומנגד – כיצד מסתכלים על ישראל מעזה עצמה? וכן: עזה לעומת הטרוטופיות אחרות בישראל (התחנה המרכזית בתל אביב, הכור בדימונה ועוד).

 

בקבוצת הדיון משתתפים חוקרות וחוקרים מהאקדמיה ומתחומי דעת שונים העוסקים בשאלות דומות.

חברי הקבוצה נפגשים אחת לחודש; המפגשים מתקיימים במכון ון ליר בירושלים ובמשרדי קרן רוזה לוקסמבורג בישראל, הממוקמים בתל אביב.