זרקור על חנאן סעדי

זרקור על חנאן סעדי

חנאן סעדי היא רכזת פרויקטים בתמת ישראל במזרח התיכון, רכזת המערכת של סדרת מכּתוּבּ مكتوب ועורכת הערבית באתר האינטרנט של מכון ון ליר. את צעדיה הראשונים במכון עשתה חנאן בעבודה עם ד"ר עאדל מנאע במרכז לחקר החברה הערבית, אשר פעל באותם ימים מתוך המכון. בשנת 2006 הפכה לעובדת המכון בתפקיד רכזת תחום החברה האזרחית בישראל בראשות פרופ' חנה הרצוג.

 

חנאן, ספרי לנו מי את? או איך נראו החיים שלך לפני ון ליר?

נולדתי בעכו להורים מדור הנכבה, שהיו במקור מכפר אַ-זיבּ الزيب (שמאז 48 נקרא אכזיב). את שנות הילדות ביליתי בעכו העתיקה ליד הנמל, בבית גדול וחם, עם חמישה אחים ואחיות. כשהייתי בת שתים עשרה עברנו לגור בצפון העיר, שם נפגשתי לראשונה עם שכנים יהודים.

למדתי בבית הספר טרה סנטה, ועם סיום התיכון המשכתי ללימודי חינוך ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. לאחר שסיימתי תואר ראשון, ואחרי מספר שנים בירושלים, חזרתי לעכו. שם, בעודי מנצלת את העובדה שאני מובטלת, למדתי לימודי תעודה לתפקיד מזכירה בכירה. העבודה הרצינית הראשונה שלי הייתה בתחום החינוך עם נערות בסיכון. זו הייתה עבודה מאתגרת אבל מרתקת מאוד. עבדתי עם נערות שהוציאו אותן מבתיהן בצו בית משפט בגלל כל מיני סיבות כמו התעללות, הזנחה, הטרדה ועוד. הן היו צריכות מקום בטוח, תומך ומחנך. זה היה אתגר גדול, עם כל המורכבות בחיי כל אחת מהבנות. אני חושבת שהצלחתי למצוא את הכישרונות החבויים באחדות מהן, ולכך הקדשתי את רוב הזמן. עבודה רבה הייתה שם.

לאחר שסיימתי את תפקידי שם החלטתי לחזור לירושלים; הייתה לי חיבה גדולה לעיר הזאת. ההחלטה לעזוב את הבית ואת עכו לא הייתה קלה. בכל זאת, בחברה הערבית של אותה תקופה לא היה מקובל שבחורה עוזבת את הבית והולכת לגור לבד בעיר אחרת. במיוחד בת הזקונים, שכל עוד אינה נשואה מצופה ממנה להישאר עם ההורים. הוריי, זיכרונם לברכה, היו אנשים מכילים וליברליים יחסית, ולמרות שהצעד שלי לא היה פשוט עבורם הם קיבלו את החלטתי. למרות זאת, לקח להם זמן להפנים שזו החלטה על דרך חיים ולא החלטה זמנית. עד היום אני מודה להם על כך מקרב ליבי.

עברתי לגור בשועפאט שבירושלים, ומאז אני שם. בתחילה שימשתי מורה בבית ספר לחינוך מיוחד ולאחר מכן רכזת אדמיניסטרטיבית בעמותת סיכוי. משם הגעתי למכון ון ליר, ואני עדיין כאן!

ואיך זה מתחבר למה שאת עושה במכון?

אני יכולה להתחיל מהסוף: אני חושבת שהתפקיד האחרון שלי כרכזת המערכת של מכתוב לתרגום ספרות ערבית לעברית מתמצת היטב את מי שאני ואת האמונות שלי. מכתוב איננו פרויקט בלבד; הוא גם דרך חשיבה שבה הדו-לשוניות והדו-לאומיות מקבלים מקום של כבוד. הידע וההיכרות עם האחר (במקרה הזה האחר הערבי והפלסטיני) באמצעות הספרות, שאני אוהבת מאוד, הם מרכזיים בראייה שלי ובאמונות שלי. כך גם בתוך תמת ישראל במזרח התיכון: בפרויקטים שאני מרכזת יש הרבה מאוד ממי שאני. אני שמחה ומודה על שמתאפשר לי לקחת חלק בכך.

מהי החברה האידיאלית בעינייך?

חברה פתוחה שמקבלת את האחר ואת השוני, ומאפשרת מרחב ומקום לכל הגוונים שבה. לזהויות האישיות והלאומיות השונות, לאמונות השונות. חברה שתצליח להילחם באלימות ולהוקיע אותה ואת הגורמים לה. חברה שתעודד אהבה לידע ולהשכלה, אהבה למוזיקה, לאמנות, ליצירה ולנתינה, ושתאפשר מרחב לגוונים השונים בחברה להתבטא ולהתקיים בצורה מכובדת ובטוחה. חברה שבה אפשר להרגיש שייכות גם אם את לא דומה לרוב. חברה בונה, התומכת באדם החופשי והמעודדת אותו ואותה לקבל אחריות על עצמו ועל החברה שלו, בלי לחיות בה כעדר.

תוכלי לחלוק איתנו תובנה שלך מהעבודה?

פעם ראיתי את הכול בשחור ולבן; בעבודה למדתי לראות גם את הגוונים האחרים. טובים יותר וטובים פחות, מתאימים לי יותר ומתאימים לי פחות, אבל כאלה שאני יכולה להתמודד איתם ועם קיומם.

ומה לא כתוב ב־CV שלך?

אוהבת טבע, ספרות, מוזיקה, חתולים ואפייה. ושיש לי חולשה כלפי הזקנה.

 

========

שננסה לתמצת במילה אחת?

כשתהיי גדולה תהיי:

בעלת בית קפה קטן בעכו העתיקה.

אם לא היית עובדת המכון, היית:

אפשר שהייתי עוסקת בתחום טיפולי או מורה לספרות השוואתית.

*ה*דיסציפלינה, ב-ה"א הידיעה:

פסיכולוגיה.

המושג התיאורטי הכי מעולה:

"כל דיכוי יוצר מצב של מלחמה", סימון דה בובואר.

והאמת שלאחרונה התחברתי לביטוי שהוא אמנם לא תיאורטי אבל מאוד מתאים לתקופה: "לא משנה כמה המצב טוב או רע, הוא תמיד משתנה".

ההוגה/החוקר הכי-הכי שווה:

אדוארד סעיד, ונוואל א-סעדאוי.

הפינה שלך בון ליר:

הגינה, וכמובן החדר שלי.

מכון ון ליר זה:

מקום שמאפשר להרגיש שייכות למרות ההבדלים.

 

תודה, חנאן. אנחנו מכירים אותך מזמן, אבל עכשיו אנחנו מכירים אותך טוב יותר.

לכתבות נוספות >>>

הצטרפות לרשימת התפוצה