פוסטקפיטליזם: תביעות פוליטיות חדשות

פוסטקפיטליזם: תביעות פוליטיות חדשות

ב–2008, עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, משהו מאופיו של הקפיטליזם הגלובלי, שלרוב מוכחש או לא מובן, צף על פני השטח ותבע דיבור מפורש על אופיו ומחיריו. כמה שנים לאחר מכן פרץ משבר החוב היווני שכמעט נגמר במהפכה, בא וחלף האביב הערבי, הברקזיט הלם באירופה וכעת בא משבר הקורונה. ככל שהמשבר הנוכחי נמשך אופיו מתחלף ומשמעותו האמיתית נגלית. כבר ברור לכל שהמשבר איננו רק בריאותי; "הסכנה" הנלווית אליו, וזו שתישאר איתנו הרבה אחרי שהמשבר יעבור, היא קריסת הקפיטליזם הגלובלי. בפרפראזה על דבריו של מאיר אריאל, נכון לומר שמאחורי כל דבר שאנחנו עושים מסתתרת כיום המערכת הפיננסית הגלובלית. עובדה זו מזכירה לנו שוב ושוב — בניגוד לאלה שחושבים שחברה היא אוסף של אינדיבידואלים ותחומי חיים נפרדים — שכל אורחות החיים שלנו קשורים בסופו של דבר בסדר הקפיטליסטי.

במידה מסוימת אנחנו מצפים כבר זמן מה לאפוקליפסה. הפופולריות הרבה של מאות הסרטים, הרומנים וסדרות הטלוויזיה שעסקו באפיון הקטסטרופה העולמית היא רק אינדיקציה אחת לתשוקה הילדותית שמישהו יבוא ויעצור את הכל. עבודת הדמיון הזאת מעידה בעת ובעונה אחת על שתי נטיות משלימות: מצד אחד זעם מכלה אך מודחק כלפי המערכת הקיימת, שלא רק כופה עלינו חיים חסרי תוחלת, אלא גם מבקשת מאיתנו להתייחס לכל "בכיף" וב"סבבה"; ומצד שני, עוני מחשבתי גדול, חולשה אינטלקטואלית ופוליטית. שכן כפי שאמר התיאורטיקן האמריקאי פרדריק ג'יימסון, קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. מה שנחוץ בימים אלו אם כך הוא לא רק תרופה לקורונה אלא גם מחשבה רצינית על סוף המערכת הקיימת ומעבר לחיים פוסט־קפיטליסטיים.

מחשבה פוסט־קפיטליסטית בעת הגלובלית מתחילה בהבחנה בין שני סדרי עולם, שני סדרים חברתיים: האחד הוא הסדר הקפיטליסטי המוכר לנו, שבו תכלית העבודה ותכלית היחסים האנושיים מוכפפים לעשיית רווחים. זהו הסדר, שאמנם מביא לשיפור ביכולות טכנולוגיות ורווחה, אך הוא בה בעת מסכן את בריאותנו, הורס את הטבע, הופך את העבודה לתפלה, מרוקן את הידע האקדמי ומאמלל רבים מתושבי העולם.

סדר פוסט־קפיטליסטי חלופי כרוך במעשה העקרוני הבא: ביטול הכפפת החיים לעשיית רווחים והכוונתם ההדרגתית למען תכליות אנושיות משותפות. בסדר כזה המשאבים האמיתיים של החיים האנושים אינם כסף אלא עבודה, ידע, זמן וטבע. ותכלית החיים איננה רווחים, אלא חופש. החיים האלה אינם סבים סביב עבודה, אלא להפך, סביב שחרור האדם מעבודה ככורח. המחקר הקיים, כמו גם הניסיון האישי שלנו, מראה שהקפיטליזם עצמו כבר מוביל לשם. האוטומציה ההולכת ותופסת את מקומם של אנשים בתחומי עבודה רבים, כמו גם העושר האדיר שכבר נוצר, מאפשרים לנתק עבודה ככורח מעושר. בעולם כזה אנחנו שואלים את עצמנו, למשל, מה ניתן לעשות על מנת לקצר את שבוע העבודה ל–20 שעות, וכיצד השעות שעדיין כרוכות בעבודה יתועלו לייצור עתידי של זמן פנוי. בשונה מהתפיסה הרומנטית, חיים כאלה לא יהיו נחלתם של אמנים, אקדמאים, או מיליונרים משועממים שהחליטו לכתוב רומן, אלא של כלל האוכלוסייה.

 

המאמר המלא פורסם ב'מוסף הארץ', 25.06.2020

 

פורסם: 12.11.2020
כתבו: כפיר כהן לוסטיג, מיקי פלד, הגר צמרת, אלי קוק ויאיר קלדור
צילום: KAL VISUALS

 

לפרויקטים נוספים בתחום זה:

צוות מחקר פוסט-קפיטליזם

פעולה בחברה האזרחית

ספרות ספקולטיבית

קול קורא לא.נשי מחשבה ומעשה

לכתבות נוספות >>>

הצטרפות לרשימת התפוצה