הקורונה מאחורינו? לא לכולנו

הקורונה מאחורינו? לא לכולנו

אחרי שנה ושלושה חודשים שמדינת ישראל חיה תחת מגבלות מגיפת הקורונה, משרד הבריאות פרסם את ההודעה הדרמטית – מתחילת יוני יוסרו ההגבלות. ישראל צועדת אל עבר תקופה חדשה, שבה אין משמעות לתו ירוק או סגול, וזה בהחלט משמח. אבל אסור לנו לשכוח את אלו שמלכתחילה השתייכו לקבוצת הסיכון, ועליהם החיסון לא מגן – מדוכאי חיסון וביניהם מושתלי איברים.

אם עד עכשיו הייתה למדוכאי החיסון תחושת ביטחון קלה, בזכות תקנות התו הירוק שיצרו מרחבים "נקיים מקורונה" – מעתה והלאה המרחבים המשותפים לא יהיו מוגנים ומופרדים עבורם יותר. מאמרו של ד"ר חגי בועז, ראש תמת מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה במכון ון ליר, מושתל כליה וכבד – עוסק במשמעות החיסון לאנשים במצבו, ופורסם לראשונה ב"הארץ" (8.4.21). לקראת הסרת תקנות התו הירוק והסגול הצפויה ב-1.6, המאמר מובא כאן במלואו:

תחשבו גם עלינו, מושתלי האיברים

ישראל מתגאה בצדק בשיעורים גבוהים של התחסנות ומשמשת מודל ליעילות ונחיצות של קופות החולים כסוכנויות בריאות המתווכות בין המדינה לבין הפרט. ולא פחות חשוב: היא גם משמשת מודל של המוני ישראלים שהתחסנו מתוך דאגה לבריאותם ובריאות סביבתם. כיסים של התנגדות לחיסונים קיימים תמיד: מחיסוני ילדים ועד חיסונים תקופתיים, כמו חיסוני שפעת. אפשר גם לאפיין את הפרופיל החברתי־דמוגרפי של ההססנים ומתנגדי החיסונים. עם זאת, חיסוני הקורונה הציבו אתגר מיוחד. החיסון אושר במהירות יחסית על ידי ה־FDA בארה"ב, ובעקבותיו גם על ידי משרד הבריאות הישראלי. האישור כלל הסתייגויות והערות, ולמעשה השלב הרביעי של ניסוי החיסון הוא השלב ה"רטוב" שבו מנטרים את תופעות הלוואי ואת שיעורי ההצלחה בקרב האוכלוסייה המתחסנת.

במובן זה, כולנו נמצאים עכשיו בשלב הרביעי. שאלות אתיות על ההסכמה להשתתפות בשלב הרביעי, עד כמה ההסכמה להתחסן היא מודעת, ומה טיב היחסים בין משרד הבריאות וחברת פייזר, הן שאלות מטרידות שצריכות עוד להתברר. אלה, ופחדים מפני חיסון חדש, מניעים קבוצות שלמות להימנע מלהתחסן. המתח בין זכות היחיד על גופו לבין הטוב המשותף שיצמח מחסינות קהילתית לא שכך, ופתרונות כמו תו ירוק או סגול, מעלים שאלות אתיות נוספות.

אני רוצה להציע זווית נוספת לבחינת הסוגיה. אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית. מושתלי איברים לא נכללו בקבוצות הניסוי בשלב השלישי של בדיקת חיסון הקורונה על ידי חברות התרופות. החיסונים שקיבלנו הם הם למעשה השלב השלישי של הניסוי. אך מתברר, כי למרות ההמלצה החד־משמעית של החברה הישראלית להשתלות להתחסן נגד קורונה, רבים מהמושתלים לא פיתחו כלל נוגדנים לאחר שהתחסנו.

למעשה, כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות למשל הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חייו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים.

כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים. כל מושתל איברים וכל תורם איברים יודעים ממקור ראשון על סולידריות ועל אלטרואיזם. אנחנו גם יודעים ומכירים את מגבלותיה של הרפואה: אין טכנולוגיה רפואית לחיים מושלמים. בריאות היא תמיד מושג יחסי, רעוע ואקראי. חיסונים הם דוגמה טובה לחשיבות השילוב של הממד החברתי והממד הטכנולוגי: סולידריות ללא חיסונים היא חסרת אונים, חיסונים ללא סולידריות הם טכנולוגיה ריקה.

אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?), הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים "מטורפי חיסונים" – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, וודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?

 

פורסם: 26.5.21
כתב: ד"ר חגי בועז
צילום: Steven Cornfield, Daniel Schludi

לכתבות נוספות >>>

הצטרפות לרשימת התפוצה