דעה: יש חדש תחת השמש? תשאלו את אגריפס

דעה: יש חדש תחת השמש? תשאלו את אגריפס

מחשבות על תשעה באב

האם יש מקום להמשיך ולהתאבל על "העיר החרבה והשוממה", כפי שנכתב בתפילת ליל ט' באב, אל מול ירושלים הבנויה, ולצום על חורבן וגלות בעידן של ריבונות מדינית בארץ ישראל? נדמה שהתשובה חיובית. החשיבות בהמשך אזכור חורבנה של ירושלים נעוצה בצורך לזכור ולהזכיר למה עלולה להביא הקנאות, צורך שעליו כותבת ד"ר דפנה שרייבר.

על פי המסורת, בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם, אולם גורם מוכר פחות הוא הקנאות, שעליה אפשר ללמוד מסיפור אגדות החורבן בתלמוד על קמצא ובר קמצא (ראו את הסיפור בתלמוד בבלי מסכת גיטין, דף נה עמוד ב–נו עמוד א).

הסיפור מספר על אחד מעשירי ירושלים שעשה סעודה גדולה שאליה הוזמנו חכמים. כתוצאה מטעות בזיהוי הוזמן לסעודה בר קמצא, שבעל הבית שנא אותו, במקום קמצא שהיה חברו. בר קמצא גורש מן הסעודה בבושת פנים, וכל החכמים שהיו סביב השולחן לא מחו בפני בעל הבית על הלבנת הפנים. בר קמצא החליט לנקום: הוא אמר לקיסר כי היהודים מורדים בו. הוא ייעץ לקיסר לשלוח להם עגל כקורבן, והוכחתו למרידה תהיה בכך שהם יסרבו למנחתו. בר קמצא קיבל לידיו את העגל להעברה והטיל בו מום, ביודעו שמעשה זה יפסול את הקורבן. למרות זאת, בשל העיקרון של "שלום המלכות" (תקנה המאפשרת להקל בהלכה כדי לכבד את השלטון), שקלו החכמים להקריב את קורבנו של הקיסר.

אולם אז, על פי המסופר בתלמוד, מנע מהם רבי זכריה בן אבקולס להקריב את הקורבן, שמא ילמדו מכך אחרים שמותר להקריב בעלי מומים. הסיפור בגמרא מסתיים במילים: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (בבלי, גיטין, נו עמ' א). לשון אחר: באופן אירוני כינה ר' יוחנן בלשון נקייה את קנאותו ואת אדיקותו הבלתי מתפשרות של אבקולס כענוותנות שגרמה לחורבן.

יהודים מתפללים בליל ט' באב
גלויה: יהודים מתפללים בבית הכנסת בליל ט' באב, מאוריצי טרבץ', 1903, הספרייה הלאומית

בגנות הקנאות דיבר גם המלך אגריפס השני. בנאום מרגש אך מושכל ניסה המלך – שמונה אמנם על ידי הרומאים, אך היה מקובל על חלקים גדולים בעַם היהודי – למנוע את המרד:

אילו ראיתי, כי כלכם נושאים את נפשכם להלחם ברומאים ולא הכרתי, כי יש בכם אנשים הבוחרים בשלום, לא באתי אליכם לתת לכם את העצה הזאת. כי למותר הוא לדבֵּר על הדרך הישרה באזני אנשים, אשר נוסדו כלם יחד בעצה נבערה. והנה [...] בני נעורים, אשר לא הכירו עוד את כל תלאות המלחמה, או [...] אוהבי בצע אחדים, האומרים למצא שכר בעושק החלשים בהתמוטט סדרי הארץ. ולמען [...] לא יסַפו הטובים בעצת המעטים האלה הנבערה, הנה חשבתי לאסוף את כלכם ולדבר באזניכם לטוב לכם [...].[...] הטרם תראו את גודל ממשל הרומאים? האמנם לא תדעו את מדת קֹצר כֹּחכם? [...] ואולם כל איש היוצא למלחמה בוטח באחת משתי אלה: בעזרת האדם או בישועת אלוהים. ואם אבדה תקוותו לשתיהן יחד, אינו יוצא לקרָב, רק בחפצו להסגיר את נפשו בידי אויביו. [...] ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה, כי גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. האם אין עם בעולם, אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם, ואם תקראו למלחמה, שחט ישחטו אויבינו את כלם. ובעוון מזימת אנשים מתֵי מספר יישפך בכל עיר ועיר דם היהודים כמים [...] והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלהים הקדושים ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כלנו כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה ואתם הִוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם – או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם – ונפשי לא תבוא בסודכם (מתוך "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", בתרגומו של י.נ. שמחוני).

בניסיונו למנוע את המרד העלה אגריפס טיעונים מעשיים ותיאולוגיים, ועמד על ההשלכות הרות האסון העשויות להיות למרד על היהודים היושבים בגולה. בנוסף, הודגשה בדבריו של אגריפס כמה פעמים העובדה כי היה מודע לכך שרק קומץ קנאים נבערים הוא שרצה את המרד, אולם אף כי מדובר במעטים הם עלולים להמיט חורבן על כולם. קריאתו היא לרוב הדומם. בפועל, נאומו השפיע רק בטווח הקצר. לאחר טבח שביצעה קבוצת קנאים בחיילים הרומים, ולאחר שהכוהנים, בשל קנאותו של אבקולס, סירבו להקריב את קורבנות השלום של הקיסר, המלחמה הייתה בלתי נמנעת, והסוף – כפי שעולה מדברי אגריפס – היה גם הוא ידוע מראש.

נדמה כי ראוי ורצוי להמשיך ולהתאבל על חורבנה של ירושלים, ולהיזכר בדבריו של אגריפס, כמו גם ב"ענוותנותו" של אבקולס. אין חדש תחת השמש: קנאות הובילה ותמשיך להוביל לחורבן.

 

פורסם: 14.7.21
כתבה: ד"ר דפנה שרייבר
תמונה: חורבן בית המקדש, פרנצ'סקו אייץ, 1867

לכתבות נוספות >>>

הצטרפות לרשימת התפוצה