שני צידיה של הגלובליזציה של זיכרון השואה

שני צידיה של הגלובליזציה של זיכרון השואה

ב-27 בינואר 1945 נכנסו כוחות סובייטיים למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ושחררו אותו. ההערכה היא שבאושוויץ-בירקנאו נרצחו במהלך קיומו כ-1.1 מיליון יהודים וכמאה ושלושים אלף צוענים, פולנים, שבויים סובייטיים ואסירים נוספים מכל רחבי אירופה. השם "אושוויץ", גם אם לא מיד לאחר המלחמה, הפך לסמלה של השואה ושל זוועות הנאצים ולמעשה לסמל האולטימטיבי לרוע האנושי.
מחנה אושוויץ-בירקנאו היה ה"בינלאומי" ביותר מבין מחנות ההשמדה, ושבו נרצחו המספר הגדול ביותר של אסירים. היה זה גם מחנה ההשמדה שפעל במשך התקופה הארוכה ביותר. הוא  שימש כמערך ענק של מחנות ריכוז ועבודה, ובמהלך הזמן עבדו בו (או נשלחו ממנו למחנות אחרים) מאות אלפי אסירים. היה זה גם המחנה היחיד שבו קועקע מספרם של האסירים (יהודים ולא יהודים) על זרועם.

אולם רק בסוף שנות התשעים הפך 27 בינואר – יום שחרור אושוויץ – ליום זיכרון לשואה. גרמניה הייתה הראשונה שקבעה את היום, בשנת 1996 – שש שנים לאחר נפילת החומה ואיחוד גרמניה. בשנת 2000 הוקם ביוזמת ראש ממשלת שוודיה ארגון בינלאומי, שבהמשך ייקרא International Holocaust Remembrance Alliance) IHRA), אשר קבע את המועד הזה ליום זיכרון בינלאומישבשנת 2005 גם הוכר ככזה על ידי האיחוד האירופי. רק בנובמבר 2005 הפך היום הזה לגלובלי, משקיבלה העצרת הכללית של האו"ם – ללא כל התנגדויות – החלטה על קביעת 27 בינואר ליום השואה הבינלאומי.

מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו

החלטה זו, וכן הקמת IHRA, הן ביטוי למה שחוקרים רבים מכנים "גלובליזציה של זיכרון השואה". בדרך כלל, כשאנו חושבים על זיכרון קולקטיבי אנו חושבים על זיכרון המשותף לקבוצות לכידות פחות או יותר – כמו קבוצות אתניות, לאומיות או דתיות – אשר הזיכרון הוא חלק מרכזי מזהותן. אולם השואה הפכה בתהליך ארוך ומרתק, שהואץ מאוד בשנות התשעים, לזיכרון גלובלי או לפחות אירופי ומערבי. ברבות מאוד מערי אירופה וצפון אמריקה, אך גם באמריקה הלטינית ובחלק ממדינות אסיה ובדרום אפריקה, ישנם מוזיאונים ומוסדות המוקדשים לעיסוק ולהנצחת השואה. לדוגמה מוזיאון השואה בוושינגטון, שהוא אולי מוסד ההנצחה והמחקר הגדול בעולם (לצד יד ושם), גם הוא מבטא תהליך זה. זהו מוזיאון אמריקני פדרלי, הממוקם בלב שדרת הסמלים הלאומיים האמריקניים (the mall), שמוקדש לאירוע שלארה"ב לא היה כל קשר אליו. זוהי תופעה יוצאת דופן שאין לה אח ורע.

מרבים לדבר במחוזותינו על הסכנה שבהכחשת השואה. נראה שאל מול תופעה שולית זו התופעה המעניינת יותר והחריגה יותר היא דווקא זיכרון השואה, שפרץ את גבולות העמים הקשורים בו באופן ישיר (גרמניה והיהודים). זיכרון השואה הפך לכזה שחלק גדול מן העולם רואה בו, בשונה מכל זיכרון לאומי אחר, זיכרון מקודש ששימורו הוא משימה אתית המגדירה מיהו בן תרבות. במובנים אלו זיכרון השואה הוא למעשה יוצא דופן תרבותי. כנס בינלאומי שהתקיים במכון ון ליר בשנת 2008 וכרך ערוך שיצא לאור בעקבותיו בשנת 2015 יוחדו לתופעה יוצאת דופן זו.

חשוב לציין, גלובליזציה זו נושאת עימה גם היבטים פוליטיים. כך לדוגמה החלטת האו"ם שהוזכרה לעיל על יום השואה הבינלאומי הייתה יוזמה של דיפלומט ישראלי בשם רון אדם, אשר כפי שהסביר לאחרונה ביקש בין השאר להעמיד נרטיב אלטרנטיבי ומתחרה לנרטיב הפלסטיני ששלט לדעתו במסדרונות האו"ם ובקהילה הבינלאומית. מקרה אחר הוא טקס בינלאומי עתיר משתתפים לציון יום זה שנערך בינואר 2020 ביד ושם ושימש במה להצגה של נרטיב פרו רוסי מסולף מבחינה היסטורית. דוגמה נוספת היא הגדרת האנטישמיות שאימץ הארגון IHRA בשנת 2016, ומאז הפך לקוד כמעט מחייב ברבות ממדינות העולם. הגדרה זו רואה באנטי ציונות ובביקורת חריפה על ישראל אנטישמיות, ובכך משמשת בפועל להשתקת קולות ביקורתיים נגד הציונות ונגד יחסה של ישראל לפלסטינים.

יום השואה הבינלאומי מסמן אפוא הן את הכרעתן של רבות מאומות העולם להפוך את השואה לסמל לרוע ולמאבק נגדו והן את העובדה, שזיכרון זה הוא במהותו מרחב פוליטי מאוד, לעיתים אפילו באופן ציני ואינסטרומנטלי.

 

לצפייה באירועים "מהו זיכרון? 70 שנה אחרי" בערוץ היוטיוב של מכון ון ליר.

 

פורסם: 27.1.21
כתב: עמוס גולדברג
צילום: xiquinhosilva, Severinus Dewantara

לכתבות נוספות >>>

הצטרפות לרשימת התפוצה