במאי 2020 יצא לאור הספר שלמה הכורדי ואני והזמן בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب מבית מכון ון ליר. מדובר בספרו של סמיר נקאש, אחד מגדולי הסופרים היהודים-עיראקיים של המאה ה-20, אשר כתב אך ורק בערבית. עובדה זו גרמה לכך שכתביו כמעט שלא נקראו – לא בידי יהודים-ישראלים, משום שנכתבו בערבית; ולא בידי ערבים, משום שנכתבו בידי יהודי. למעשה, אפילו ילדיו שלו לא קראו את כתביו בשפת המקור שבה נכתבו. זהו הרומן הראשון של נקאש המתורגם לעברית, והוא תורגם בידי אחיותיו של נקאש – סמירה יוסף ורות נקאש-ויגיסר (שהתראיינה על הספר ב"חדשות הלילה" 24.06.2020, החל מדקה 19:09).

בריאיון שנערך עם פרופ' יהודה שנהב-שהרבני וציון נקאש – בנו של סמיר, ב"כאן תרבות" (04.06.2020, החל מדקה 33:17), אמר פרופ' שנהב-שהרבני שחשיבות ההוצאה לאור של הרומן בעברית היא בכך שהציבור הישראלי יוכל להיחשף לגדולתו של נקאש, שיש המכנים אותו "בשביס זינגר של עדות המזרח". ציון נקאש סיפר, כי לגדול עם סופר כמו סמיר כאב היה כבוד גדול. הבית שבו הוא גדל היה מוקד עלייה לרגל של חוקרים, סופרים ושוחרי ספרות מכל העולם הערבי. יחד עם זאת, ציון הצטער שהוא, כמו שאר בני המשפחה, לא הבין את הערבית – מה שיצר לדבריו פער גדול. קריאת ספרו של אביו, בפעם הראשונה עם תרגומו לעברית, הייתה עבורו חוויה מרגשת.

יציאת הספר לאור היא הזדמנות נפלאה לדבר על הערבית כשפה מגשרת בין העמים, ולהשתמש בסיפור כפריזמה לסוגיה המזרחית בישראל שחיה במתח בין העבר והמורשת הערבית שלה לבין הקונפליקט והקִרבה לתרבות ולעולם המערבי. באמצעות השפה הערבית ניתן להבין את האזור ואת עמיו, ולחזק בין יהודים לבין ערבים חיבורים המבוססים על הכרה, הבנה ואמפתיה.

במכון ון ליר יש שני פרויקטים העוסקים ישירות בשפה הערבית: בחוג המתרגמים פועלים יחדיו יהודים וערבים שהם מתרגמים, עורכים וחוקרי ספרות, הרואים במלאכתם מעשה מכונן באמצעות מילים ובאותה עת גם פעולה תרבותית ופוליטית. קבוצות המחקר "הערבית ואתגר המחשבה" מבקשת לחשוף דרכים שבאמצעותן השפה הערבית יכולה לפעול ככלי להעברת חוכמה בין תרבויות וכאמצעי לעידוד חשיבה מעמיקה ונוקבת, בעיקר לנוכח המצב הקולוניאלי של יִמינו.