מדיניות הפרטת הרכבת בישראל ומה שניתן ללמוד מהניסיון בעולם

מאת
אמנון פורטוגלי
מו"ל

הוצאת מכון ון ליר

שפה עברית
שנת הוצאה 2011
סדרה המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע״ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים

קמפיין הבטיחות, האולטימטום שהציב שר התחבורה להנהלת הרכבת ולעובדיה והצעת החוק שהגיש משמשים כולם כסות למטרה האמתית של הממשלה -- הפרטת הרכבת. הבעלות של המדינה באמצעות "חברת רכבת ישראל בע"מ" אינה הגורם לבעיות הנוכחיות ברכבת, ולכן שינוי הבעלות לא יביא לפתרונן. על משרד התחבורה להחליט אם לשיטתו רצוי להעביר את השירות לחברה עסקית שתכליתה למקסם את רווחיה, או לחלופין אם הרכבת היא שירות תשתית חשוב מאין כמוהו לקידום הכלכלה ולהבטחת נגישות קלה, שוויונית, נוחה ומהירה מהפריפריה למרכז. בחירה באפשרות השנייה תוביל למסקנה שלא רצוי להפריט את חברת הרכבת, כי חובתה העיקרית של חברה ממשלתית מסוג זה אינה השאת רווח אלא תועלת כלל הציבור הישראלי. זאת ועוד, המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לתת לחברה הפרטית שתרכוש את הרכבת לקרוס שכן סגירת הרכבת תחולל תוהו ובוהו במערכת התחבורה הציבורית כולה. כתוצאה מכך, החברה הפרטית תוכל לקחת סיכונים גדולים, ביודעה שבכל מקרה המדינה תשלם. זה מה שהתרחש בבריטניה ובניו זילנד, שם הפרטת הרכבות נכשלה כישלון חרוץ. בחברת הרכבת אכן נדרשת רפורמה מעמיקה, אולם חשוב לעשותה בהידברות עם העובדים, הן מסיבות ערכיות והן משיקולים מעשיים.

הצטרפות לרשימת התפוצה