שני עשורים אחרי פרסום מאמרה "יש לָך קול אותנטי" (גיליון 11, 1997) מביטה פנינה מוצפי-האלר לאחור ומציעה שתי תובנות עיקריות. האחת היא שכמו אז גם היום, בחירה בסוגת הכתיבה הרפלקסיבית עלולה לסכן את הקריירות הפגיעות ממילא של חוקרות וחוקרים צעירים באקדמיה הישראלית. השנייה היא שלמרות (ואולי בגלל) הפוטנציאל החתרני הגלום בכתיבה הרפלקסיבית, האלטרנטיבה האפיסטמית שכתיבה כזאת מציבה לא זכתה לדיון ראוי באקדמיה הישראלית. מלבד דוגמאות מעטות המראות כיצד אפשר לפרק קטגוריות ידע מקובלות במדעי החברה ולאתגר את אופני הבניית המציאות החברתית הישראלית דרך הגוף האישי והפוליטי של החוקרת, השיח האקדמי הישראלי ממשיך להתבצר במודלים פוזיטיביסטיים קשיחים ולהתעלם מהכיוון החדש, שהפך למקובל מאוד במערב בעשרים השנים האחרונות.