מאמרו של אלי אושרוב בוחן את יחסם של הפלסטינים להצהרת בלפור לאורך המאה העשרים ועד היום. התפיסה הערבית המקובלת שלפיה היהודים אינם "עם" במובן המודרני אלא "עדה דתית" קשורה באופן עמוק ליחסים בין הציונות לאימפריאליזם מאז 1917. אושרוב מדגים כי ההבטחה הבריטית להקים בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה-א"י תרמה להתפתחותו של שיח ערבי על לאומיות יהודית; שיח זה הגיע לשיאו לאחר 1948, אז הפכה שלילת הלאומיות היהודית לסעיף רשמי באידיאולוגיה הפלסטינית. המאמר מראה, עם זאת, כי לפני 1948 חברים מרכזיים באליטה הלאומית הפלסטינית הכירו ברעיון של לאומיות יהודית, ובשנות השלושים אף הסכימו להתפשר עם הציונות ועם האימפריה הבריטית ולהכיר ב"ציונות רוחנית" שתשמש מסגרת אידיאולוגית לקיומו של בית לאומי יהודי בפלסטין, בהתאם להבטחה שניתנה בהצהרת בלפור. המאמר מתמקד ביוּסֵף הַיְכַּל, מנהיג פלסטיני מקומי ואינטלקטואל מיפו, שהגותו מדגימה את התפקיד שמילאה כתיבתו של אחד העם בעיצוב הגישה הערבית הפרגמטית בשנות השלושים