מאמר זה חוזר לשלושת המאמרים שפרסמה שרה חינסקי בתיאוריה וביקורת בשנים 1993–2002, ובהם הציגה ניתוח מושחז של שיח האמנות הישראלי. מאמרים אלה היו חלק ממהלך שהוביל כתב העת בשנותיו הפורמטיביות, כשערער על ההטיות האידיאולוגיות העומדות בתשתית המחקר במדעי הרוח והחברה בישראל; ואולם בה בעת מאמריה של חינסקי גם חרגו ממהלך זה, בכך שערערו על דפוסיה של העמדה הביקורתית עצמה, כפי שהיא נשמעת מפי אמנים, אוצרים או חוקרים, וראו בה שלב נוסף בתהליך ההתמערבות של הסובייקט הישראלי ובתהליך התִרבות הקולוניאלי של החברה היהודית. מכאן הממד האנטי-דיסציפלינרי בכתיבתה של חינסקי, שהופיע עוד בטרם התקבעות המושגים והמערכים הביקורתיים וכנגדה. אולם מה קורה כאשר הביקורתיות הופכת לדיסציפלינה, נטמעת בעשייה האקדמית השגורה, ומאמריה של חינסקי נלמדים במוסדות שכנגדם יצאה ומצוטטים לעייפה בכתיבה האקדמית בדיסציפלינות שאותן ביקשה לפרוץ? מאמר זה מראה כיצד ההישענות הנרחבת על מאמריה של חינסקי במחקר האקדמי הנוכחי מקעקעת את הממד האנטי-דיסציפלינרי שבהם, ושואל אילו שינויים נדרשים היום במסגרות הניתוח הפוליטי והאמנותי על מנת לשוב ולחבור אליו.