ניתוחם של סרטים המתארים יחסים מיניים בין-גזעיים בין גברים בקולנוע הישראלי והפלסטיני, שהופקו במהלך האינתיפאדה השניה  או אחריה (2000–2008), מגלה תמונה מורכבת. שני הקורפוסים עוסקים בהצטלבות הפוסט-טראומתית של גזע ולאומיות עם מגדר ומיניות. המאמר בוחן שתי דוגמאות: סרטו הישראלי של איתן פוקס הבועה, וסרטו הפלסטיני הקצר של תאופק אבו-ואיל יומנו של זונה. הסרט הישראלי מתמקד ביחסים מיניים בין-גזעיים שלתוכם חודר טרור, על רקע סצנת הגייז המערבית העירונית, ואילו הסרט הפלסטיני מתמקד ביחסי מין בין-גזעיים בתוך הזיכרון הפוסט-טראומתי של גירוש ואובדן הבית.

לצד ההבדלים הסוציו-דתיים בין שתי התרבויות ותעשיות הסרטים שלהן יש למבנים אלה השלכות על האופן שבו מיוצגת ה(הומו)סקסואליות. הקולנוע ההומוסקסואלי הפלסטיני והישראלי שנוצר במהלך האינתיפאדה השנייה ואחריה (כפי שהוא מיוצג על ידי שני הסרטים הנדונים) מלמד על רשת מורכבת של יחסים מיניים בין-גזעיים. מאמר זה מציע אפוא חשיבה מחודשת על מושגים תרבותיים כגון גייאיזציה, הגוף החדיר, אוננות, בושה–גאווה–השפלה הומוסקסואלית, מבט וכלכלה סקופית, וכן זיכרון, טראומה ופוסט-טראומה.