המרחב האפור של ההתיישבות בשטחים נחשף במאמר זה במסגרת הגיאוגרפיה המשפטית. המאמר חותר לבחון את הזיקות בין התיישבות, שאיפות אתנו-לאומיות של שליטה בטריטוריה, חוק ולגיטימציה, תוך כדי התמקדות בשלוש טכנולוגיות של שליטה טריטוריאלית שיישמה מדינת ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים: חוקי חירום, הטלאות של חוק ותכנון בלתי פורמלי. הטכנולוגיה האחרונה, שבה מתמקד המאמר, יושמה בהקמת המאחזים ובהליך הכשרתם המשפטית המתרחש בשנים האחרונות. המאחזים מתוארים כנקודת ציון ברצף המרחבי-משפטי של מפעל ההתנחלויות, ולא כחריג, החותר לקבל הכשר ממערכת המשפט. בחתירה זו נאלצת המערכת הפוליטית והמינהלית לאזן בין התביעות להכשרת המאחזים לבין דרישות שלטון החוק לפעול על פי חוק. במסגרת זו יש להגיע לפשרות עם מערכת המשפט, ובראשן הגנה מינימלית על זכויות קניין של בעלי קרקעות פלסטינים. השאיפות האתנו-לאומיות, התמיכה בהקמת המאחזים, ההתכתבות עם מערכת המשפט, פינוי והריסת מאחזים והניסיון להתמודד עם לחצים פנימיים ובין-לאומיים מתוארים במאמר כמהלך של קידוד המופעים המרחביים של החוק בצבעים דינמיים של אפור. קידוד כזה חותר תחת האבחנות המשפטיות הדיכוטומיות של חוק ופשע, ועל ידי כך מבסס מערך כלים חדש לבחינת הזיקות הרבות בין משפט ומרחב.