על ידי דיון במושג המבט, מאמר זה בודק כיצד הוכלל הר החרמון בנוף המדומיין של ישראל, ומנתח את הניסיונות לשלבו בזהות הטריטוריאלית הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור (1973). ההצדקה הישראלית להמשך ההחזקה בחרמון התפתחה במסגרת שיח חילוני שהתבסס על שיקולים גיאו-אסטרטגיים (ההר כמוצב צבאי) או אזרחיים (ההר כאתר סקי "אלפיני"). אחרי מלחמת יום כיפור הונצח ההר וכמעט קוּדש בשיח הציבורי הציוני בישראל בתפקידו כ"עיניים של המדינה". נותרה אפוא כפילות פרדוקסלית, שכן הוא נקשר לשטחים שנחשבו בעיני חלקים מהחברה הישראלית לשטחים כבושים המוחזקים שלא כחוק.
המאמר מתמקד בשיח התרבותי והפוליטי שהתפתח סביב החרמון אחרי מלחמת יום כיפור, ובייחוד בדימוי האורגני, "העיניים של המדינה", שהציג את ההר כעמדת תצפית לאומית והפך אותו לנקודת ציון גיאו-פוליטית מרכזית. המחבר טוען כי ניכוסו הפיזי והתרבותי של הר החרמון על ידי ישראל הוא ציון דרך חשוב בהתפתחות השיח הלאומי. ככזה, מבטו של הר אינו מופנה רק מזרחה, אלא גם משמש בבואה לתובנות חשובות באשר לתבניות שונות של הנרטיבים הגיאו-פוליטיים הציוניים.