בפתח המאמר נדונות שתי אסטרטגיות מחקריות לבחינת הזיקה בין הראג' הבריטי בהודו לבין פלשתינה-א"י המנדטורית. האסטרטגיה הראשונה, ששוכללה בידי תיאורטיקנים פוסטקולוניאליים (כמו אמיר מופתי), מתחקה על המטען התרבותי של הקולוניאליסטים האירופים. האסטרטגיה השנייה (שאותה מייצג פייסל דווג'י) מתמקדת במערך התפיסות של הנתינים הקולוניאליים עצמם. בהמשך המאמר המחבר מדגים כיצד האסטרטגיות הללו פותחות פתח לכתיבת היסטוריה טרנס-לאומית ובלתי-ליניארית של תהליכי הדה-קולוניזציה. היסטוריה כזו חותרת תחת הנרטיבים הממלכתיים המקדשים את מדינת הלאום כנוסחה פוליטית הכרחית, מציגים את מעשה ההקמה של מדינת הלאום כתוצר ישיר ובלתי נמנע של מאבק אנטי-קולוניאלי הרואי, ורואים בחלוקה מימוש מושלם של תוכנית פעולה ידועה מראש. רק ערעור האקסיומות הללו מאפשר לנו להיווכח שהסיפור הליניארי והטלאולוגי הזה טרם נשלם שכן בשני המרחבים החלוקה לא הייתה מעשה סופי וסגור של היפרדות והפרדה, אלא הייתה ועודנה פרויקט הנמצא בעיצומו.