הטענה המרכזית של המאמר היא שסיפורת הדור השני בישראל – שראשיתה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים ושמתוארת במחקר כקורפוס שמשמיע נרטיב זיכרון פרטי – מתדיינת עם קונסנזוס השואה הישראלי. יוצרי הדור השני ביקשו לנכס מחדש את זיכרון השואה מידי הספרה הציבורית, שבה עוצב בעשורים הראשונים למדינה כזיכרון לאומי (של שואה/גבורה/תקומה) באופן כמעט אקסקלוסיבי, ותחת זאת להשמיעו כזיכרון אישי ואותנטי של השורדים ושל צאצאיהם, שגדלו עם הטראומה. קורפוס זה ממשיך ונכתב במציאות ישראלית שבה הקונסנזוס הלאומי של השואה מאפשר ומייצר קשרים הדוקים בין מציאות פוליטית וביטחונית לבין זיכרון השואה.

המחברת מאמצת מתודת קריאה פמיניסטית כדי להציע קריאה חדשה ביצירות הדור השני, ומצביעה על ההתדיינות הביקורתית שלהן עם זיכרון השואה הקונסנזואלי. היא בוחנת את הפרויקט הלשוני של יוצרי הדור השני בראי הפרויקט הפמיניסטי, שמתמקד במציאת שפה חדשה, וביכולת לראות במאפייניה שאינם "תקינים" מבחינה לשונית יתרון של הבעה ולא כישלון שלה, ופוטנציאל של חתרנות והתנגדות לסכמות המארגנות שבבסיס המבנה המסודר של השפה השליטה.