מאמרה של שרי אהרוני בוחן את פוליטיקת הזיכרון והשִׁכחה האופפת את ביקורי הצי השישי בנמל חיפה בשנים 1979–2001, ובתוך כך דן בקשר המורכב בין מרחבים גלובליים ומקומיים. אהרוני משלבת קריאה במסמכים היסטוריים ומשפטיים ותיעוד אתנוגרפי של אזור הנמל המתחדש כדי להנכיח את הקונפליקטים המושתקים בין האימפריה האמריקנית לעיר הנמל בעידן הניאו-ליברלי. היא בוחנת את ההיבטים הגופניים של המפגש בין אזרחים/ות לחיילים/ות כדי לחשוף "מלמטה" את תהליך עיצובה של הברית בין ישראל לארצות הברית. לדברי אהרוני, היעלמותם של חיילי הצי השישי מהזיכרון המרחבי ומהנרטיב הלאומי נעוצה באמביוולנטיות המקומית כלפי יחסי התלות בין האימפריה לבין ישראל, מדינת הקליינט. השיח הדומיננטי, היא טוענת, העדיף נורמליזציה של זנות, עודד טשטוש מופעים של אלימות מגדרית וקידם נרטיב חגיגי ושוויוני לכאורה, שלפיו היחסים המיוחדים בין המדינות מבוססים על הדדיות, עצמאות פוליטית ואינטרסים משלימים.