המאמר עוסק בנטייתן של דמוקרטיות להחיל מערכת כפולה של נורמות או לנקוט מדיניות אמביוולנטית – במקרה זה, כלפי תנועות לאומניות הנמנות עם קהילת הרוב. האמביוולנטיות הזאת, המכונה "דואליות נורמטיבית", מתחדדת בחברות שסועות כמו אלה שבהודו ובישראל. המאמר בוחן כיצד שתי המדינות מתמודדות עם פעילותן של קבוצות לאומניות המבקשות להרחיב את הגדרתה האתנו-דתית של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי: כיצד מנווטת המדינה בין המחויבות לקהילה האתנית הדומיננטית לבין המחויבות לערכים ליברליים? באיזו מידה נלחם המשטר בכוחות הלאומניים הקיצוניים הקוראים עליו תיגר? והאם ההגדרה הרשמית החוקית של המדינה משפיעה על אופי התגובה שלה? ההגדרה החוקית חשובה משום שהודו מוגדרת דמוקרטיה חילונית, ואילו ישראל היא "יהודית ודמוקרטית". אלא שלמרות ההבדל הזה, נמצא שבשני המקרים המדינה מגמישה את עמדתה העקרונית, מקבלת הלכה למעשה את עליונות הקבוצה השלטת, ונוקטת מדיניות סלחנית כלפי תנועות לאומניות. וכך, מתברר שהמדינה החילונית – הניטרלית לכאורה מבחינה דתית ואתנית – פועלת באופן דומה לעמיתתה, המוגדרת מדינה אתנית. תחת שישראל תאמץ את המודל ההודי, הודו הולכת בעקבות המגמות הניכרות בישראל.