המאמר מציע מבט דורי ומגדרי לניתוח מחאת קיץ 2011. למול הטענה הרווחת שהמחאה היא מחאת המעמד הבינוני, מחברת המאמר טוענת, מתוך פיתוח תפיסתו של קרל מנהיים, שמדובר בתופעה המבוססת על החוויה של יחידות דוריות מגוונות. חוויה זו, החוצה קטגוריות נתונות, משותפת לבני הדור שבגרו בסביבה המעודדת מגמות של דה-פוליטיזציה, אינדיבידואליזם, הפרטה ושיח ניאו-ליברלי, ושרבים מהם אימצו אותן, מבחירה או מאילוץ, אל תוך עשייתם היומיומית. המחאה היא גם תוצר של תהליכים מעצבים אלה וגם ביטוי לאכזבה מהם ומההבטחות שהיו גלומות בהם. המחברת מציעה לראות במחאה ביטוי להתפכחות של יחידות דוריות א-פוליטיות, המחפשות דרך לפרש את ניסיון חייהן ולהציע שפה חדשה שתמשמע את הניסיון הזה. במהלך זה נפגשו הלכי הרוח שהובילו למחאה עם השיח הפמיניסטי ועם העשייה הפמיניסטית שהתפתחו משנות התשעים של המאה העשרים ואילך, ומתוך כך הכשירו שפה וכלים לחשיבה אחרת. המאמר מציע ניתוח רב-ממדי ותהליכי, הרגיש לתהליכי הטיהור, היינו, ניתוח שמגדיר את ה"מחאה" כתופעה חדשה ובו בזמן מצביע על תהליכי ההכלאה של המרכיבים המגוונים ולעתים אף הסותרים המתקיימים בתוכה.