המאמר יוצר חיבור בין הגותו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס לבין האירוע המקראי המתואר בדברים לד: משה צופה מהר נבו על הארץ המובטחת, שאליה לא ייכנס כיוון שנגזר עליו למות על ההר. אף על פי שלוינס אינו דן באופן ישיר באירוע מותו של משה, המקרא משמש לו השראה, והמתח או המפגש בין "אתונה" (הפילוסופיה) לבין "ירושלים" (היהדות) מהותי למחשבתו. האפיזודה על הר נבו הפכה סמל להחמצה, אך דרך תפיסותיו של לוינס על הזמן הפורה והזמן הדיאכרוני, ובהשוואה ליצירה "משה" (1977–1978) של מיכאל סגן-כהן, המחברת מציעה לחשוב על האירוע מזווית שונה. מצד אחד, הפילוסופיה של לוינס מאפשרת לחדד ולהעשיר את הדיון המסורתי בנסיבות מותו של משה ובחומרת עונשו: האיסור להיכנס לארץ המובטחת. ומצד שני, הסיפור המקראי מהווה בסיס לדיון בשאלת הזמן אצל לוינס באופן החושף את היחסים המורכבים בין הממד האתי ובין הממד הפוליטי במשנתו, ומשמש נקודת מוצא לבחינת עמדתו של לוינס כלפי מדינת ישראל.