בעשרים השנים שחלפו מאז רצח יצחק רבין עסקה האמנות הישראלית לא מעט בהשלכות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של הרצח. לצד תרבות ההנצחה הממסדית – שהתבטאה בעיקר בהסבת שמם של אתרים ושל מוסדות ציבור לשמו של ראש הממשלה שנרצח, בהקמת מתחם הזיכרון במקום הרצח ובחקיקת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין – הגיבו אמנים רבים לרצח באופן עצמאי והציעו "הנצחה חלופית" (אריאלי–הורביץ 2006). ההנצחה חלופית לא רק בכך שהיא אלטרנטיבית לתרבות ההנצחה הממסדית, אלא גם בהיותה תגובה למחיקת הרצח עצמו מהשיח הפוליטי בישראל. האמנים התייחסו בצורה זו או אחרת לטראומה שיצר הרצח בציבוריות הישראלית, בין שהתמקדו בדמותו של רבין ובין שבחרו אמצעי ביטוי מופשטים יותר. כך נוצר גוף עבודות משמעותי הכולל…