מאמרו של אריה דובנוב חוזר אל הצהרת בלפור – לא אל האינטרסים הפוליטיים שהולידו אותה אלא אל תהליך התקבלותה ואל הפרשנויות השונות שניתנו לה, בעיקר בהקשר היהודי-ישראלי. דובנוב מציע להשתמש במסגרת המושגית שטבע יוסף חיים ירושלמי ולקרוא את ההצהרה כ"ברית אנכית": על פי קריאה זו, המפגש בין הלאומיות היהודית לאימפריאליזם הבריטי אינו מסמל רגע של שבר או של מהפכה, אלא הוא המשך ושכלול של דפוסי פעולה יהודיים מוכרים – שהתמזגו, במקרה הזה, עם טכניקות שליטה המאפיינות אימפריאליזם בלתי פורמלי. הפרשנות הזאת לא הייתה זרה לכותבים הציונים המוקדמים; היא אותגרה רק בשנות הארבעים, עם עלייתו של שיח ״אלביון הנוכל״, שביקש להתנער מן התלות בבריטניה. המאמר מדגים כי הנרטיב המיליטריסטי שהתפתח בשנים אלו ביישוב ("הנוסח הביטחוני", כפי שכינה אותו באחרונה אורי ש' כהן) מילא תפקיד מרכזי בטשטוש העבר הקולוניאלי ובמחיקת הברית האנכית בין הציונים לאימפריה. התהליך הזה הושלם לאחר 1948, עם דחיקתה של הצהרת בלפור אל שולי הזיכרון הקולקטיבי.