אזורים אורבניים מוצגים בדרך כלל במערב כמרחבי שייכות "טבעיים" של להט"בים, ואילו הפריפריה מייצגת עבור להט"בים מרחב של דחייה, זרות וניכור. כך גם בישראל: תל אביב נחשבת מרחב להט"בי מובהק, ואילו הפריפריה בצפון הארץ ובדרומה נתפסת כמרחב של נכשלות המגביל אפשרויות של קיום להט"בי, אקטיביזם להט"בי או שייכות להט"בית. גילי הרטל בוחנת את התפיסות הללו ומתמקדת בחוויותיהם של אקטיביסטים להט"בים השבים לפריפריה לאחר שהות מעצבת ב"עיר הגדולה". לטענתה, השילוב בין פרקטיקות של כינון שייכות קווירית בפריפריה לבין ביקורת כלפי השיח הלהט"בי ההגמוני של המרכז מצביע על תהליכי "היעשותה" של פריפריה קווירית. השיח הביקורתי המתפתח בפריפריה בישראל רואה בה מרחב אלטרנטיבי גם בהקשר של תרבות להט"בית – מרחב שאיננו ריק, איננו סטטי או מקובע, ובעיקר איננו תלוי במרכז לשם הגדרתו.