המאמר מציע רקונסטרוקציה מושגית ונורמטיבית של המשפט הפלילי הבין-לאומי. התפתחויות שחלו במשפט הפלילי הבין-לאומי בתקופה שלאחר משפטי נירנברג הובילו לשידוד מערכות פרדיגמטי של התחום, ולמעבר מ"פרדיגמת המלחמה התוקפנית" ל"פרדיגמת מעשי הזוועה". פרדיגמת מעשי הזוועה הגדירה מחדש את עיקר משמעותו של המונח "בין-לאומי" בכל הנוגע למשפט הפלילי. היא נִתצה את הגבלות המרחב והזמן החלות על העמדה לדין, והולידה תורת משפט המקלה את ההעמדה לדין, מתמקדת בקורבנות ונסמכת על תיאוריות חדשות של חבות פלילית. עם זאת, בעיקרו של דבר פרדיגמה זו לא הביאה לידי עיון מחודש במטרות הענישה הפלילית, וכישלונה זה הותיר את המשפט הפלילי הבין-לאומי במצב בעייתי, חסר הגיון הצדקה עקבי. הפתרון לבעיה זו טמון בהבנת משפט מעשי הזוועה כתרגיל דידקטי, כיוון שמנקודת מבט זו ברור כי אין לראות בפשעים המוגדרים כמעשי זוועה התקפות על צו האנושות בכללו, אלא התקפות על הרעיון שלפיו חיי אדם הם מפעל המאורגן באמצעות קשרים קבוצתיים, זהויות קיבוציות ונאמנויות קהילתיות. העוסקים בתהליך המשפט ובמעשה השיפוט חייבים אפוא לתת דעתם על ההיסטוריה של קהילות ממשיות – הן קהילות הקורבנות והן קהילות מבצעי הפשעים. הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו היא קיום המשפט בזירה הנהנית מקשר אורגני בין ההליך, האנשים והמקום.