מאמר זה מבקש להסביר את זהות רוצחו של יצחק רבין דרך ניתוח הקטגוריה הסוציולוגית שאליה השתייך. שיעור גבוה של רוצחים פוליטיים בישראל הגיעו מהשוליים האתניים של גוש אמונים וקהילת המתנחלים האידיאולוגיים. הקשר שבין הציונות הדתית, ובתוכה מנהיגות המתנחלים, לבין המזרחים בישראל, וכן מרכיבי האידיאולוגיה-תיאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק, יוצרים יחד מעין הזמנה למזרחים להצטרף לקולקטיב האידיאולוגי, אך חסמים חברתיים ותרבותיים מקשים עליהם לעשות כן. הביוגרפיה של יגאל עמיר, וקבוצות השייכות המורכבות שלו, מיקמו אותו במעמד ביניים בשולי קהילת המתנחלים, שכלל אימוץ סלקטיבי של ערכיהם בלי לאמץ את החסמים מפני שימוש באלימות פוליטית.