המאמר דן במסעה של תוכנית הריאליטי "כוכב נולד" להודו במטרה לאתר כישרונות מוזיקליים בקרב התרמילאים הישראלים. הודו מוצגת בתוכנית כמרחב אמביוולנטי המשקף מאפיינים מסוימים של הנרטיב האוריינטליסטי המסורתי, אך מסונן דרך פילטר של מודעות עצמית, אירוניה ורפלקסיביות המשמש לכאורה כחיסון מפני אותו נרטיב עצמו. מבחינה מרחבית, הודו מובנית כ"אחר" האולטימטיבי: פרימיטיבית, לא מפותחת ומזוהמת. אולם מבחינת ציר הזמן, ייצוגים אוריינטליסטיים "חיוביים" כגון פשטות ו"אותנטיות" מייצרים כמיהה נוסטלגית. הם משקפים לכאורה את הציונות ההגמונית בטרם השתבשה ובכך משרתים את הפרויקט של "כוכב נולד" שתכליתו לייצר מודל של לאומיות מסחרית רגשנית. מתוך הדיאלקטיקה של דחייה ומשיכה נבנה אפוא דגם היברידי של נוסטלגיה ציונית העושה שימוש במרחב ההודי ובפרקטיקות של תיירות ניאו-ליברלית כדי להגדיר את הזהות הישראלית.