פרידריך קיטלר הפנה את חקר המדיה מן המשמעויות שבני אדם מייצרים אל התנאים הטכניים המאפשרים את הופעתן מלכתחילה. בהקדמה לתרגום העברי של פתח הדבר לגרמופון, פילם, מכונת כתיבה, יואל בוטביניק ממקם את מחשבתו של קיטלר בתוך מסורת מחשבה על תיווך ועל תנאי האפשרות של תפיסה וידיעה – מסורת שהתגלגלה בין הגדרות שונות של המדיום ושל תכונותיו המקשרות, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים התגבשה לשדה מובחן של תיאוריית מדיה. בתוך שדה זה מופיע קיטלר כאחד ההוגים שניסחו באופן הרדיקלי ביותר את המדיום לא רק כאמצעי להעברת מסרים, אלא כתנאי טכני המכונן את עצם אפשרותם של תקשורת וידע. בוטביניק מראה כיצד קיטלר מרחיב ומקצין מהלכים שנמצאים כבר אצל מישל פוקו ומרשל מקלוהן: את הארכיאולוגיה של פוקו הוא דוחף אל מעבר לכתב, אל עולם שבו קול, תמונה וטקסט נרשמים בערוצים טכניים נבדלים, ואת המדיום שמקלוהן חשב כהרחבה של החושים הוא מנתק מן הגוף האנושי ומעמיד כמערך טכני של רישום ועיבוד. כך, תשתיות הרישום מפסיקות לשמש אמצעי לתיאור המציאות ונעשות שותפות בעיצובה. מכאן עוקבת ההקדמה אחר הזיקה שבין מלחמה לפסיכיאטריה בהתפתחותן של טכנולוגיות ההקלטה, ומראה כיצד ההבחנות שבאמצעותן אנו תופסים את המציאות תלויות בתשתיות הטכניות המאפשרות את הופעתן. בסיומה שבים הדברים אל ההווה הישראלי המדמם, שבו מקורן הצבאי של תשתיות הרישום והשיח חשוף מכפי שהיה אי פעם – ומתוך כך גם נחשפת גם השפעתן המכריעה על התרבות והחברה.