מסה וביקורת – למפות את המרחב ואת הזמן: מסר מתת–היבשת ההודית

יגאל ברונר ודוד שולמן
article icon

האם ידע ביאליק סנסקריט ושאל ממנה אל העברית את התבנית השירית הפופולרית ביותר שלה, שירי שליח? ואולי ידע שפה הודית או דרום–אסיאתית אחרת — טמילית (Tamil), סינהלה (Sinhala), גוג'ראטית (Gujarati) או בנגלית (Bengali), שפות שבכולן יש קורפוסים גדולים של שירי שליח, וברבים מהם השליחים הם ציפורים? כמו בשירו של ביאליק "אֶל הַצִּפֹור", גם בשירים הדרום–אסיאתיים נוטה השליח להיות אילם, משתתף דמיוני בשיח פנימי שמתחולל כולו אצל הדובר (או המשורר). גם אם שתיקתו של השליח מעוררת תסכול מסוים אצל השולח, או בשירו של ביאליק אצל מי שמצפה למסר, אין לראות בה סרבנות מכּוונת.

https://doi.org/10.70959/tac.44.2015.327336

مقالات اخرى في هذا العدد

No posts found.

الانضمام الى القائمة البريدية