מאז ראשית שנת 2023 , עם התעצמות המחאה נגד ההפיכה המשטרית בישראל, הצטרפו להפגנות השבועיות דוברי רוסית שהגיעו לישראל בעקבות מלחמתה של רוסיה באוקראינה, שהחלה בפלישה ב־ 24 בפברואר 2022 , ואשר קיבלו אזרחות בשנים האחרונות. בין השלטים הרבים בהפגנות אפשר היה לראות שלט בשפה הרוסית שהזהיר: ״מדינה אחת כבר חירבנו!״ (Одну страну уже просрали!). באביב 2023 הונצח השלט בעבודתה של זויה צ'רקסקי, אמנית ישראלית דוברת רוסית וילידת אוקראינה. בציור נראה השלט מתנוסס מעל מפגין שלובש חולצה עם המילה ״דמוקרטיה״ ונושא דגל ישראל.
מקור הביטוי ״מדינה אחת כבר חירבנו!״, שאותו בחרה צ׳רקסקי להנציח, נעוץ באמירה שזכתה לתהודה לאחר התפרקות ברית המועצות: ״איזו מדינה [נפלאה] חירבנו!״. במהלך תקופת הכאוס החברתי של שנות התשעים היה זה ביטוי פופולרי לחוויית הכישלון הפוליטי של קריסת המדינה ולגעגועים לחיים הסובייטיים המוכרים. בעבור המהגרים דוברי הרוסית — המשתתפים הטריים במחאות נגד ההפיכה המשטרית בישראל, שרובם נולדו לתוך רוסיה פוסט־סובייטית ומעולם לא הכירו את ברית המועצות — הביטוי הזה
תיאר, קרוב לוודאי, את אובדן התקווה הליברלית הפוסט־סובייטית. רבים מהם תפסו את רוסיה שבה גדלו כמדינה שהייתה חופשית יחסית ומפותחת למדי עד שהפכה ל״רוסיה של פוטין״, ש"נחרבה" גם היא, אירוע שהניע אותם לעזוב אותה בחופזה.
אנחנו פותחות בדימוי הוויזואלי של הביטוי בציורה של צ׳רקסקי משום שהוא מאפשר התבוננות במשמעויות התרבותיות והפוליטיות שמציעה לנו העבודה הפרשנית של ההשוואה. בגרסתו הישראלית, הביטוי ״מדינה אחת כבר חירבנו!״ תרגם את חוויית האובדן של רוסיה הליברלית לאובדן הפוטנציאלי של ישראל, שאליה היגרו האנשים ובה ראו מקום מפלט מתהליכי האוטוקרטיזציה של המשטר ברוסיה (לרנר ופרטר 2023). הציור של צ׳רקסקי מגלם את ההשוואה בין שינויי המשטר ברוסיה ובין תהליכי השינוי המשטרי בישראל. הוא גם מסמן, אם כי באופן לא מפורש, את הפעולה האזרחית הראויה של התנגדות, שאותה יש לנקוט נגד החורבן. במילים אחרות, ביטוי זה הוא תוצר של פעולה פרשנית שמשווה בין החוויה האזרחית ברוסיה ובין החוויה האזרחית בישראל. בגיליון הזה אנו מכניסות את ישראל, את רוסיה ובמידה רבה גם את אוקראינה לתוך מסגרת השוואתית אחת, כדי לבחון את המשמעויות שמקנה ההשוואה — הן כפעולה אנליטית של החוקרות, הן כפעולה פרשנית של מושאי המחקר — לטלטלות פוליטיות המתחוללות בחברות אלו ולחוויות של אזרחים בהן.
הטקסטים שבגיליון משווים בין משטרים, בין תקופות, בין עולמות מוסריים ורגשיים, בין מדינות ובין דרכי ביטוי ופעולה פוליטיות. הם עוסקים בהשוואה ובוחנים אותה בשתי רמות ניתוח: emic — האופן שבו בני ובנות תרבות מעניקים משמעות לחיים, ו־etic — מסגרת הניתוח האנליטית של החוקר.ת לתופעות תרבותיות. מה שהנחה את החשיבה והעבודה על הגיליון הוא ההנחה שברגעי קיצון כמו מלחמה, שינוי משטרי וקריסה כלכלית או במצבי הגירה, ערך העבודה הפרשנית של ההשוואה מתחדד. ההשוואה ככלי אנליטי של החוקרים, שמציב שני הקשרים חברתיים ופוליטיים זה ביחס לזה — רוסי מול ישראלי, או ישראלי מול אוקראיני — מאפשרת לתפוס את קנה המידה של תהליכים פוליטיים נפיצים. מאמרים שבוחנים את ההשוואה כפעולה פרשנית של אזרחים — ישראלים חדשים, ישראלים ותיקים או אזרחי רוסיה — מתמקדים באופנים שבהם ההשוואה מאפשרת להם למקם את עצמם במרחב החברתי ובתוך השיחים הפוליטיים המתהווים, בעד המלחמה או נגדה, לצד המדינה או לעומתה.