מאמר זה בוחן את המדיום החושי של הריח דרך ניתוח שתי עבודות אמנות עכשוויות: אפסילון (2024) של טל אנגלשטיין וגויאבה: ארכיון ריחות (מ־2017 ועד היום) של טליה הופמן. המאמר עובר דרך ההיסטוריה האינטלקטואלית של הריח וטוען כי חוש הריח הוא מדיום חושי דל, אך דלותו אינה בהכרח שלילית: היא מאפשרת לשהות בתווך החושי, לחשוב עליו ולבחון אותו ואת כשליו. הדלות של הריח מתבטאת בכמה בכמה מישורים. במישור החומר, מדובר בחומר מדולל שנמצא באוויר וניתן לחוש בכמויות זעירות ממנו, אך מסובך ליצור איתו וקשה לשכפל אותו. במישור התפיסתי, אנו מתקשות לזהות את הריח ואת מקורו ולהציבו בהקשר הנכון. במישור השפתי, בשפות ההודו־אירופיות יש מעט מאוד מילים המתארות ריח וקשה לתארו. במישור ההיסטורי והתיאורטי, נכתב עליו מעט, ובדרך כלל בגנותו.
לנוכח דלות זו של הריח, ניתוח עבודותיהם של אנגלשטיין והופמן מתמקד בתווך שבין המוחש ובין המובן. עבודתו של אנגלשטיין מסרבת ליצור היגיון מארגן ופשר לקלט החושי במיצב, ולכן מחייבת את המבקרות לעצור במרחב הביניים של התיווך החושי; היא מייצרת דימוי של המרחב הזה, וכך הופכת אותו למוחש ומעלה אותו למודעות. עבודתה של הופמן מבקשת להסתמך על הפוטנציאל המצוי בסוג הזיכרון שהריח מעורר ובצורת התפיסה הייחודית שלו כדי לייצר תחושת קרבה ולאפשר דמיון פוליטי מחודש; הדלות של הריח נחשפת כאשר מתגלה כי הוא חומר בלתי מספק עבור הכוונה האמנותית והפוליטית. המאמר מתאר כיצד שתי העבודות הללו מעשירות את השיח הקיים בעולם האמנות ובתרבות הפופולרית; הן מאתגרות את הקטגוריות העכשוויות של אמנות אימרסיבית ואמנות השתתפותית, וגם מציעות דרך להתמודד עם עולם הגירויים הדיגיטלי המציף והעודף של זמננו. הדלות שבריח היא תמונת הראי של העודפות הדיגיטלית האודיו־ויזואלית, וההשתהות שמחייב המדיום של הריח מאפשרת לבחון את האסתזיס ולשוב עם תובנות חדשות למופעי הראווה הטכנולוגיים בעולם האמנות ומחוצה לו.