הבחירות מאחורינו, מה הלאה?

אסעד גאנם

הפוליטיקה הפלסטינית בישראל ראתה ימים טובים יותר. אפילו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, שנים שעמדו בצל תוצאות הנכבה והקריסה של החברה הפלסטינית, ניהלו הפלסטינים בישראל, בניגוד למה שנהוג לחשוב, מערכה פוליטית חיה ותוססת ברמה יומיומית כנגד מדיניות הפקעת האדמות, ההזנחה וההפליה שהונהגה כלפיהם. המפלגה הקומוניסטית והזרם הלאומי יזמו ימי מחאה ופעלו פעולה נמרצת כדי להעביר את כובד המשקל מתמיכת המצביעים הערבים מהמפלגות הציוניות והרשימות המסונפות אליהן לעמדות לאומיות יותר. בין השאר, הצליחה המפלגה הקומוניסטית למשוך את המצביעים הערבים אליה ולעצב פוליטיקה שמתנגדת לממסד המפלה. הדברים הניבו פרי בבחירות לכנסת התשיעית שנערכו בשנת 1977. המפלגה הקומוניסטית ובני בריתה בחד"ש זכו ב-51 אחוז מקולות המצביעים הפלסטינים בישראל.

 

 
מאז אמצע שנות השבעים הלכה והתעצמה המערכת הפוליטית של הפלסטינים בישראל. גופים כלל-לאומיים הוקמו בתדירות: "ועד ראשי הרשויות הערביות" הוקם בשנת 1974; "הוועד הארצי של הסטודנטים הערבים" ו"הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות" הוקמו גם הם באמצע שנות השבעים; ב-1982 הוקמה "ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל", ובהמשך הוקמו הוועדים הלאומיים לענייני חינוך, ספורט, עניינים סוציאליים, ועוד. חד"ש והמפלגה הקומוניסטית היו עמוד התווך במוסדות האלה, ואליהן הצטרפו כוחות לאומיים אחרים כמו תנועת "בני הכפר", "התנועה המתקדמת לשלום" שהוקמה בשנת 1983, "התנועה האסלאמית" שהוקמה באמצע שנות השמונים, ועוד תנועות פחות ידועות. יחד הן הקימו תנועה לאומית של הפלסטינים בישראל, ששיא פעילותה הפוליטית הגיע בשנות השמונים המאוחרות, כאשר ניהלה מאבק משולב למען שוויון עם הרוב היהודי מכאן, ולמען הקמת מדינה פלסטינית מכאן, כל זאת בד בבד עם פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה והתנהלותה בשנים 1987–1992. המעמד של הגוש החוסם בממשלת רבין בשנים 1992–1995 נתן למפלגות הערביות כוח חסר תקדים ועמדת כוח טובה (יחסית) גם להשפעה על המדיניות הרשמית כלפיהם וגם מול התנועה הלאומית הפלסטינית ואש"ף.
 
הפוליטיקה הפלסטינית בישראל נוהלה אז לאור תוכנית ברורה והציבה לעצמה מטרות ויעדים ספציפיים. אך מאז היא הלכה ודעכה; לא עוד תוכנית ברורה, אלא שיח לאומי שהאידיאולוגיה שלו בנויה על הטיעון הפשטני ש"אנחנו ערבים או פלסטינים, ולכן תתמכו בנו". הדגשת הזהות נעשתה יעד בפני עצמו ולא כלי להשגת יעדים ושאיפות. מאז אמצע שנות התשעים החלה הידרדרות שהגיעה לשפל לקראת הבחירות לכנסת ה-19. חולשתה של הפוליטיקה הפלסטינית בישראל העמיקה ובאה לידי ביטוי גם בהתנהגות האלקטורלית של המצביעים. זוהי פוליטיקה מפולגת הבנויה בעיקר על בסיס אישי, אין לה מטרות מוסכמות, וכל כולה מכוונת להשגת יעדים אישיים במקום להגשמת מטרות משותפות וקבוצתיות. זאת ועוד, זוהי פוליטיקה של "החצר האחורית" המעמיקה את שוליותם של הפלסטינים בישראל מול שני הקטבים שהם חיים ביניהם: התנועה הלאומית הפלסטינית מכאן והזירה הכלל-ישראלית מכאן. הפלסטינים בישראל נעשו שחקנים שוליים שחיים ומתפתחים בחצר האחורית של שני העולמות הללו.
הבעיות החברתיות הפנימיות הלכו והעמיקו. סוגיות שהפוליטיקה של שנות השבעים והשמונים התמודדה אתן ברמה לא מבוטלת של הצלחה, כמו ניהול השלטון המקומי, השפעה על תוכני מערכת החינוך, ארגון החברה למען עמידה איתנה מול ניסיונות השלטון להפקיע את האדמות ולנשל את הפלסטינים מרכושם הציבורי, ועוד סוגיות מפלות רבות, פינו את מקומן לפוליטיקה אישית, המתמקדת במנהיג. הישגי הפוליטיקה הפלסטינית הלכו והתמעטו, וחלקם אף נמחקו בגלל יריבות אישית וכִיתתית. ועדת המעקב העליונה איננה מתפקדת עוד; הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות נעלם; הוועד הארצי של הסטודנטים הערבים משותק לגמרי; וועדת המעקב לענייני חינוך נתונה במשבר עמוק. 
 
החברה האזרחית שהתעצמה בשנות התשעים והקימה גופים חוץ-פרלמנטריים שדאגו לשאלות לאומיות התפוררה לאט-לאט לאוסף של סניפי מפלגות המקדמות סדר יום פלגני ולא מתחדשות. כספים רבים שנאספו בחוץ לארץ ובעולם הערבי תחת הססמה של סיוע לפלסטינים בישראל לבנות את מוסדותיהם הלאומיים נעלמו, ורובם שולשלו לחשבונות אישיים של העוסקים בדבר. השחיתות גברה והפוליטיקה פינתה את מקומה לאופורטוניזם שיעדו קידום פלוני או אלמוני מבין הפוליטיקאים, המבקשים בעיקר לשמר את מקומם ואת ציבור אומרי ההן שלהם במפלגות ומחוצה להן.
המפלגות הערביות דשדשו במקום בלי חזון, בלי מטרות ברורות ובלי יעדים לקידום. הציבור הרחב מתרחק מהן, ורובו אינו נותן בהן אימון. בשלוש-ארבע מערכות הבחירות האחרונות, ובכלל זה במערכת הבחירות האחרונה בינואר 2013, קיבלו כל המפלגות הערביות יחד כארבעים אחוזי תמיכה מבעלי זכות הבחירה בחברה הערבית אף על פי שהמפלגות היהודיות פינו להן את הזירה כמעט לגמרי. שיעור המשתתפים הערבים בבחירות נע סביב חמישים אחוז, וחלק ניכר מן ה"מצביעים" הם אלו שפתקיהם שולשלו לקלפיות לקראת סגירת ההצבעה. במפלגות הערביות ישנה תופעה נפוצה של קניית קולות, מה שאפיין בעבר את "רשימות המיעוטים" ואת המפלגות היהודיות. 
 
הפוליטיקה הפלסטינית בישראל מופיעה בפנינו בשיא עליבותה. התופעות שתוארו לעיל ותופעות אחרות שיקצר המקום מלפרטן מורידות אותה לשפל חסר תקדים. העתיד יוסיף להיות רדוד וחסר תוחלת פוליטית אם לא יתרחש שינוי דרסטי באופי התנהלותן של המפלגות הערביות. איחוד כוחות ויצירת גופים רציניים במקום שברי מפלגות הם רק אפיק אחד. יש להבנות מחדש את סדר היום שהתחילו לבנות הקומוניסטים בשנות השבעים והשמונים; יש להמשיך ולבנות מוסדות לאומיים ייצוגיים, ואחד הצעדים הנדרשים עכשיו יותר מבעבר הוא בחירת גוף עליון חוץ-פרלמנטרי לפלסטינים בישראל שיחליף את ועדת המעקב; יש להבליט את תוכנית העבודה הקבוצתית שסורטטה ב"חזון העתידי" אל מול התוכניות של הממסד הציוני מכאן ותוכניות העבודה של הרשות הפלסטינית מכאן. אין עוד מקום להיות כוח שולי שחי על פירורי הפוליטיקה של אחרים. הפוליטיקה הפלסטינית בישראל מוכרחה להתעורר, ויפה שעה אחת קודם, לפני שהמשבר הנוכחי יהפוך את הפלסטינים בישראל ואת הפוליטיקה שלהם למקרה אבוד.
 

 * פרופ' אסעד גאנם הוא מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה.

 

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: