מצבו הנוכחי של התרגום הספרותי מערבית לעברית // ד"ר חנה עמית-כוכבי

חנה עמית-כוכבי

התרגומים מהספרות הערבית העשירה, הן הקלאסית והן המודרנית, הם חלק בלתי נפרד, אם כי לא בולט וכמעט לא נחקר, מהתרבות העברית מאז סוף המאה התשע-עשרה ועד היום. בראשית הציונות היו המתרגמים הבולטים, כמו דוד ילין ויואל יוסף ריבלין, מומחים לעברית ולערבית, שהיו חוקרים, מרצים וגם פעילים ציוניים נלהבים. התרגום מן הערבית הקלאסית שירת את האידיאולוגיה שלהם, שלפיה יש לראות בערכים הערביים הקדומים, כמו הנדיבות, אומץ הלב והאירוח הנדיב, דוגמה ומופת להתנהגותו הרצויה של היהודי החדש בארצו הישנה-חדשה.

בהמשך שימשו התרגומים מהספרות המודרנית אמצעי להכרת הערבים בני זמננו על בעיותיהם האנושיות והחברתיות. רבים מהמתרגמים, ובהם חוקרים, מורים, עיתונאים, סופרים ומשוררים, ראו בתרגום גשר בין היהודים לערבים, ולעתים גם גשר פנימי לעצמם, למשל כותבים צעירים, ובהם ששון סומך, שמעון בלס וסמי מיכאל, שהגיעו מעיראק לישראל וביקשו לגשר בין התרבות הערבית של ילדותם ונעוריהם ובין החיים והיצירה בעברית של המשך חייהם.

על מדפי הספרים בספריות אוניברסיטאיות, וגם בספרייתי הפרטית, עומדים אחר כבוד  עשרות כרכים, ובהם רומנים, אנתולוגיות וקבצים, גם כאלה המוקדשים לתרגומים מערבית בלבד וגם כאלה שהתרגומים שוכנים בהם לצד כתיבת מקור בעברית ותרגומים משפות אחרות. כמתרגמת פעילה של ספרות ערבית לעברית, מכשירת מתרגמים וחוקרת, לא הסתפקתי באיתור ובאיסוף של הספרים, אלא הקדשתי שנים רבות לחיפוש בלשי של תרגומים נוספים מערבית לעברית, ומצאתי אלפי טקסטים המפוזרים בבמות שונות זו מזו תכלית השוני.

סיפורים קצרים, שירים, מחזות לא רבים, קטעים מרומנים ורסיסי טקסטים מכל הסוגות האלה מסתתרים בכתבי עת ספרותיים, בספרים ובמאמרים אקדמיים במגוון הנושאים הקשורים לערבית, מן האסלאם ועד המצב במזרח התיכון, ובמאמרים בעיתונות לסוגיה, המודפסים והאלקטרוניים. ציטוטים מכתבי המשורר הלבנוני שחי באמריקה ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן מעטרים הזמנות לחתונות ולמסיבות, ומתרגמים מקצועיים וחובבים מפרסמים באינטרנט תרגומי שירה ערבית.

בחנויות הספרים אפשר למצוא רק את מה שראה אור אתמול בבוקר ויסולק מהמדף כבר מחר-מחרתיים, והתרגומים מערבית אינם זוכים בדרך כלל להיות מוצגים שם במקום בולט מפני שאין להם ביקוש ואין הכרה בערכם המצטבר. זאת מפני שהספרות הערבית עדיין מזוהה עם הסכסוך הישראלי-ערבי ואינה נתפסת בעיני ציבור הקוראים הרחב כמקור לעניין, להנאה ואפילו להרחבת הידע על האזרחים הערבים במדינת ישראל ועל תושבי כל המדינות השכנות שלנו.

בדיקה שערכתי בימים אלו העלתה שהשנים 2012–2013 הניבו עד כה יבול טוב יחסית של כעשרה ספרים מתורגמים מערבית. ביניהם בולטים ספר קלאסי אחד, "סיפורי הנביאים" בתרגום אביבה שוסמן; "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני", קובץ סיפורים קצרים מאת הסופר המבריק עלא חליחל, המשלח את חצי לשונו בישראלים היהודים והערבים גם יחד, בתרגום ברוריה הורביץ; לקט סיפורי עם מצפון הארץ, "אגדה של כפר: אגדות הכפרים ממורדות הגליל ומרחבי העמקים", שהוא, לדאבוני, הכרך האחרון

 

במפעלו הנפלא של ידידי המנוח יורם מירון, שהתעתד ללקט ולתרגם סיפורי עם ערביים מכל רחבי הארץ, ולא הספיק; ונוכחות לא גדולה בכמה אנתולוגיות של כתיבת מקור עברית לצד תרגומים מערבית.

התרגומים טובים, הספרים ראו אור בהוצאות מכובדות, קיבלו ביקורות טובות בעיתונות, וידוע לי על לפחות שני רומנים וספר שירה אחד ההולכים ומיתרגמים בחריצות בימים אלה ממש, שחזקה עלי דרישת הוצאות הספרים לא לחשוף עדיין את זהותם.

אז אם כל כך טוב, מה רע בעיני? ראשית, אין היום מסגרת אקדמית להכשרת מתרגמים מערבית לעברית. אינני מתכוונת לקורסים יחידים הניתנים פה ושם במכללות או באוניברסיטאות, אלא להכשרה מקצועית רצינית של מתרגמים בכתב ובעל פה, לספרות ולטכנולוגיה ורפואה, למחשבים ולטלוויזיה ועוד. מסגרות הוראה שהיו בעבר באוניברסיטה העברית, במכללת בית ברל ובאוניברסיטת בר אילן נסגרו כי התרגום אינו נחשב בישראל לתחום רציני, והערבית אינה נחשבת כאן לנושא פופולרי, ומרבית האנשים מפנים את גבם למזרח התיכון שבו אנו חיים, מדברים אנגלית אמריקאית ואינם מבינים כמה חשוב לדעת את שפתם של חמישית מאזרחי ישראל ושל רוב תושבי האזור.

שנית, הספרות הערבית המתורגמת לעברית אמנם התקבלה סוף-סוף על ידי קוראיה כחלק לגיטימי מספרויות העולם, ומבקרי הספרות הפסיקו להביע התפעלות ופליאה קולוניאליסטיות לנוכח ספרים כתובים היטב, מעמיקים ומעניינים המתורגמים מערבית, אבל האווירה הציבורית בישראל ספוגה גזענות אנטי-ערבית קשה, המובעת בחיי היום-יום, בתקשורת ובכל מערכות חיינו, הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות, המפלות את הערבים לרעה. גם אנשים נאורים לכאורה רואים בערבית שפה קשה שהם מעדיפים להתנצל על חוסר שליטתם בה ולא מנסים ללמוד אותה, ואינם מכירים יותר משם אחד או שניים של סופר או משורר ערבי, גם כשהם עצמם עוסקים בתחומים שונים של הספרות.

אז מה הייתי רוצה לראות בעתיד הקרוב? בנעורי הרחוקים, כשהייתי צעירה ותמימה, חשבתי, כמו לא מעטים מעמיתי, שידיעת הערבית והתרגום מספרותה לעברית יקרבו את השלום ואת ההבנה ההדדית, ולכן התחייבתי בפני עצמי לעסוק בתחומים אלו וללמד אחרים כדי להרחיב את היריעה ככל האפשר. כיום אני מבינה שהשלום יבוא רק אם וכאשר יקומו לישראל מנהיגים נבונים ואמיצים. כפשרה וכצעד ביניים הייתי רוצה שכל חברי הכנסת והממשלה יקראו ספר ערבי מתורגם אחד בשנה, לא הרבה, אבל ודאי יותר ממה שרובם עושים, כדי שיבינו, סוף-סוף, איפה כולנו חיים.

 

ד"ר חנה עמית-כוכבי עסקה בהוראת ערבית ובהכשרת מתרגמים מערבית לעברית. היא כלת פרס טשרניחובסקי לשנת 2010 על תרגומה למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה שראה אור בשני כרכים בכותרת "לילות ערב".

מאמרים נוספים במנבר הנוכחי: