במציאות הנוכחית החרדיות נתפסת כ"בעיה" עכשווית, כמתנגדת למודרניות, אך זו אינה התמונה המלאה. הספר "חרדים אל דברו" של הרב מנחם נאבת מציע גישה רפלקטיבית חדשה המַפנה את המבט אל הגרעין הדתי והמסורתי של החרדיות, אל עבר קריאה אותנטית שהיא מעבר לתפיסות ולדימויים המוכרים. זוהי צלילה פנימה בידי המחבר אל תוך עיקרי ספרו, שיידון בהרחבה במפגש שיוקדש לו במכון ון ליר.

המחשבה על החברה החרדית ועל החרדיוּת של היום במרחב הישראלי היא מחשבה על בעיה: "הבעיה החרדית", בדומה לבעיות אחרות בהיסטוריה היהודית, שבראשן "הבעיה היהודית". סיווג החרדיות כ"בעיה" – הן תודעתית-ציבורית, הן פוליטית, הן מחקרית – קשור לאתגרים היסודיים שהחרדיות במדינת ישראל מציבה ככוח נפרד, בדלני, המאיים על ההסדרים המדיניים הריבוניים והחברתיים כפי שהם מעוצבים כאן. החשיבה סביב החרדיות כבעיה עולה בצדק מפאת האיום שלה על הריבונות ובשל ההיבדלות שלה, הבאה לידי ביטוי בערעור על המובן מאליו החברתי ובחוסר הנכונות להשתלב ולהשתתף בכוחות המדיניים והריבוניים, בעיקר בהתגייסות לצבא, אבל גם בכניסה לשוק העבודה, לאקדמיה ולאופנים השונים של חיי התרבות הישראליים הדומיננטיים. זהו איום שאינו רק תרבותי אלא גם חומרי, ביטחוני וכלכלי.

ואולם מה קורה אם כדי לגשת לסוגיה יש צורך לחשוב מחדש על החרדיות מעבר ל"בעיה" שבה, וליתר דיוק – לחשוב על המרקם הראשוני שהוביל לסיווגים הקיימים כיום? בספר "חרדים אל דברו: חרדיות – בין מגזר לתנועה" אני מבקש לעשות מהלך רפלקטיבי על החרדיות המחזיר את שאלת החרדיות לגרעין הבסיסי של השאלות בדבר דת, חילון, קדושה ומסורת בעת החדשה.

המובנים מאליהם

מהלך רפלקטיבי זה, בעצם קיומו, כבר מערער על כמה "מובנים מאליהם" יסודיים. ראשית, הוא מערער על הרדוקציה הרווחת, הן בשיח הציבורי הן במחקר, של החברה החרדית לסוציולוגיה. הוא מבקש לטעון כי הפריזמה הסוציולוגית המנתחת מנגנוני כוח, שליטה, משטור חברתי ואופני שיח איננה מספקת הבנה טובה דייה של תופעת החרדיות. כדי להבין את החרדיות יש צורך, לפי טענה זו, לחזור לחשיבה על תאולוגיה ועל המרכזיות שלה בשאלת החרדיות. מכאן ואילך, שאלת התאולוגיה תספק את מובן הליבה הנשכח של החרדיות: העמדת הקיום כולו על המחויבות לתורה ולקיום המצוות. עמדה תאולוגית זו, שטושטשה על ידי הרדוקציה לסוציולוגיה, מאפשרת תזוזה טקטונית של השיח הרווח.

ומכאן ל"מובן מאליו" נוסף: ההנחה הרווחת בחקר החרדיות והאורתודוקסיה בכלל שהחרדיות והאורתודוקסיה הן תופעות חדשות ומודרניות שעיקרן ריאקציה למודרניות, להשכלה או לציונות. ריאקציה זו נבנית באמצעות היבדלות, החמרה הלכתית, אנטי-מודרניות, אנטי-ציונות ויצירת מוסדות "השקפה" כמו "דעת תורה" ומוסדות חברתיים כמו "חברת הלומדים". במובן זה החרדיות היא קטיעת הרצף המסורתי של העם היהודי ויצירה של פלטפורמה חדשה שעיקרה הטיעון הפרדוקסלי ש"חדש אסור מן התורה". הספר מבקש לערער על ההנחות הללו ועל אופן הארגון הזה וטוען כי אם אנו קשובים לתנועה הדתית והתורנית של החרדיות, אנו מוצאים אותה מוטמעת בהיסטוריה הרחבה של העם היהודי, הרבה מעבר למודרניות, בכל אותן תנועות שהעמידו את המחויבות לתורה, את לימוד התורה ואת קיום המצוות כמרכז מוחלט של הקיום. שרטוט זה מציע לבחון מחדש שאלות של עיקר וטפל, כאשר הטענה היא שמנגנוני ההתנגדות למודרניות, ההיבדלות, ההחמרה וכיו"ב אינם אלא מופעים ספציפיים ומקומיים של אופן מסוים של החרדיות ושזו אינה ליבת הזהות שלה.

הספר מבקש להטות קשב לדיווח של החרדיות עצמה על עצמה. כאשר הכול טוענים כי החברה החרדית אינה אלא המצאה מודרנית ריאקציונרית, החרדי טוען כי הוא ממשיך מסורת א-היסטורית, מעבר לזמן ולמקום, הקשורה בתורה ובמצוות. חלק גדול מן המחקר ומן השיח הרווח הוא התכחשות לדיווח של החרדי עצמו על עצמו בשם טיעונים הקשורים ל"תודעה כוזבת" או בשל רשלנות גרידא. הספר קורא לשוב אל החרדיות "מבפנים" ולחקור אותה מבפנים, במערומיה, אגב בחינת הרגישויות הדתיות היסודיות שלה.

מגזר Vs. תנועה

הבחנות אלה גוררות הבחנה מהותית אחת השזורה בספר כולו: ההבחנה בין תנועה למגזר. המגזריות היא זו המאגדת את המופעים המוסדיים והקונקרטיים של החברה החרדית, את הצורות החברתיות, את הפלטפורמות השונות, את ההכרעות האידיאולוגיות, את המוסדות הרשמיים ואת ההכרעות הפוליטיות, ואילו התנועה היא התנועה הדתית, התורנית והמסורתית של החרדיות, הנטועה ביחס מסוים אל התורה ואל המצוות כמכונני זהות. הטענה הראשונה היא שאי-אפשר להתיך את שני המופעים הללו זה בזה ושכדי להבין היטב את החרדיות יש צורך בהבחנה עצמה. הטענה השנייה היא שהתנועה היא לב הזהות של החברה החרדית, ולא המגזר; המגזר הוא רק "מקרה" של ה"עצם", התנועה. במובן זה, כמו האופי של מקרים, הם עשויים להשתנות, לפשוט פנים ישנות וללבוש פנים חדשות בשעה שהתנועה עצמה עודנה קיימת.

הספר עוסק בביקורת תזת החילון ובדיכוטומיות שהיא הפכה לכוחות מארגנים מובנים מאליהם בעת החדשה, הדיכוטומיות המציגות צדדים בינריים שבאחד מהם מוצגים הרציונליות, הקידמה, המדע, הנאורות, החידוש, הניסיון, האמפיריות, האזרחות והריבונות, ובצד השני מוצגים האי-רציונליות, העבר, המסורת, ההיענות לכתבי הקודש, הסירוב לחידוש, האמונה, האמונות, הסגולות, המיסטיקה, המאגיה, השבטיות וכו'. חלוקות ודיכוטומיות אלה מארגנות את המרחב באופן המחייב למקם את האורתודוקסיה, את הדת ואת החרדיות לפי הפרדיגמות הללו ולרקוד לחלילן. הביקורת על תזת החילון היא בראש ובראשונה ביקורת על אותן דיכוטומיות ועל הטבולה רסה שהן מציגות.

החרדים והמסורת

בעקבות כל זה, ה"מובן מאליו" הבא המתערער בספר הוא זה המנגיד בין החברה החרדית לחברה המסורתית, וליתר דיוק – בין החרדיות למסורת. על פי ההיגיון המחלק בין "קיצונים" ל"מתונים" ביחס לדתיות, כאשר ה"מתון" הוא הפחות אדוק מבחינה דתית ואילו הדתי הוא ה"קיצוני", כלומר ה"בעיה", היגיון שהוא חלק בלתי נפרד מתזת החילון, הערעור על כך מציע מבט אחר. לפי מבט זה, החרדיות חולקת מצע משותף עם המסורתיות ועם החברה המסורתית מכיוון שהיא מחזיקה בתאולוגיה של מסורת. הטענה היא שהחלוקה בין אדיקות ונאמנות להלכה לבין פשרנות איננה חלוקה מהותית מבחינה חברתית ורעיונית כאשר עוזבים את ההיגיון של תזת החילון. הזיקה למסורת והחשיבה מתוך אופן חשיבה מסורתי, כזה המנהל דיאלוג עם מה שנמסר לו והשותף לשיחה בין-דורית כזאת, הן הפוכות ממבנים אידיאולוגיים ורעיוניים מופשטים המארגנים חברות לא-מסורתיות. במובן הזה החברה החרדית מוצגת דווקא כרחוקה מן החברה הציונית-דתית בשל האופי האידיאולוגי השיטתי שלה וכקרובה יותר למסורתיות.

כל זה מַפנה שאלות חדשות אל אזורי המחלה; אל מה שמכונה בספר "חרדיות כמחלת אהבה". מה טיבה של ההתמסרות לתורה העומדת בלב הזהות החרדית ומתי היא הופכת לפתולוגיה? האם להנחות השונות של תזת החילון יש יד ורגל בניסיון לדחוק את החברה החרדית אל הפתולוגי? האם ה"חרדה" של החרדיות היא בהכרח חרדה נוירוטית ("חרדה מ...") או שהיא אחריות, תשוקה והתמסרות ("חרדה אל...")? שאלות אלה הן בראש ובראשונה שאלות תאולוגיות, אבל הן גם שאלות תרבותיות, מנטליות, אטימולוגיות ונפשיות.

האופק החדש

בסופו של דבר הספר פונה אל האקטואלי, ובמובן הזה הוא גם קריאה אקטיביסטית ולא רק ניתוח. תהליך ההרס של החברה החרדית עצמה ושל החברה הישראלית במפגשה עם החברה החרדית קשור בקשר גורדי עם תהליכי ה"הגְזרה" של החברה החרדית, מבפנים ומבחוץ, ועם ההתנתקות הגדלה והולכת מאופק ה"תנועה" הדתית של החרדיות. החזרה לחשיבה על ה"תנועה" תאפשר הבנה טובה יותר של עיקרי הזהות החרדית וממילא גם עיסוק בתכנים החשובים של החברה החרדית וביטול מסוים של שיח החירשים במרחב הישראלי. בעיקר היא תאפשר שחרור מן ה"מקרים" המוסדיים של החרדיות כמגזר והיענות לקריאה אותנטית יותר – הקריאה התורנית והמסורתית. כך, שוב בניגוד למובן מאליו מסוים, קרי המובן מאליו של כור ההיתוך ותביעת ה"השתלבות", הטענה בספר זה היא שהפתרון לאתגרי החרדיות יבוא דווקא מחזרה לתורה וממיתון הפריזמה הסוציולוגית-מגזרית של החברה החרדית. פנייה כזו תיצור אופק אחר של מבנה לחברה הישראלית – האופק של השותפות.

---

ערב הדיון לכבוד ספרו של מנחם נאבת – חרדים אל דְבָרוֹ: חרדיות בין מגזר לתנועה – התקיים במכון ון ליר בירושלים ביום ראשון, 9.3.25, בשעה 18:30, בהשתתפות תהילה גאדו, יעל גידניאן, פרופ' מעוז כהנא, פרופ' מנחם לורברבוים והרב מנחם נאבת.

מנחה: ד"ר עידו הררי.