האם לנשים בארץ יש חופש להפסיק היריון לא רצוי? התשובה, שאמורה להיות פשוטה, מורכבת הרבה יותר מ"כן" או "לא". המאמר דן בתחום האפור של הפלות בישראל בעקבות הסרט הדוקומנטרי "הפלה חופשית", זוכה פרס התחקיר בפסטיבל חיפה, שמוקרן במכון ון ליר לציון יום הנשים הבינלאומי.

הרשמה לאירוע הקרנת הסרט ב-17.3 >

האם לנשים בישראל יש חופש להפסיק את הריונן? לכאורה, עיון בספר החוקים עונה על השאלה הזאת בשלילה. הסימן בחוק העונשין שעוסק בהפסקות היריון נפתח בסעיף הנקרא "איסור הפסקות היריון", שקובע כי "מי שהפסיק ביודעין הריונה של אשה, בין בטיפול רפואי ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר חמש שנים או קנס חמישים אלף לירות". החוק במדינת ישראל בנוגע להפסקות היריון הוא אפוא חוק אוסרני, שקובע במפורש כי הפסקת היריון אסורה.

ואולם, מייד בסעיף הבא קובע החוק שהפסקת היריון אינה אסורה אם ניתן לה אישור מראש, ואישור כזה אמורה לתת ועדה שתקבע שהאישה עומדת באחד מארבעת התנאים המפורטים בחוק: גיל – מתחת ל-17 או מעל 40; היריון שנובע מאונס או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין; מום בעובר; וסכנה בריאותית, פיזית או נפשית, לאישה ההרה.

מרשימת התנאים אפשר לראות שלרבות מהנשים ניתנת הזכות המלאה להפסקת היריון, ללא צורך לנמק או להצדיק את בחירתן. אומנם הן נאלצות לקבל אישור מוועדה, אבל לוועדה אין שיקול דעת ואין אפשרות שלא לאשר להן את הבקשה. נשים נשואות מתחת לגיל 40 מוגבלות יותר, אך בפועל גם הן מקבלות אישור בקלות יחסית, על ידי הצגת אישור שההיריון הלא רצוי גורם להן לקושי נפשי. בפועל, הוועדות מאשרות מדי שנה יותר מ-99 אחוזים מהפניות שמגיעות אליהן.

זאת ועוד – הפסקות היריון נגישות בכל רחבי הארץ ומתקיימות בכל בית חולים ציבורי ובכמה וכמה מרפאות פרטיות (לעומת ארצות הברית, ששם בחלק מהמדינות הפסקות היריון אינן אסורות, אבל חוקים שונים גורמים לכך שאין בכלל – או כמעט בכלל – מרפאות שמבצעות את ההליך); קטינות אינן זקוקות לאישור הורים כדי לעבור הפסקת היריון, ואף זכאיות לחיסיון מלא מפני הוריהן על ההליך (לעומת מדינות רבות שדורשות אישור הורים); וכמעט אין הגבלה על גיל ההיריון (לעומת מדינות כמו נורווגיה, שמתירה הפסקת היריון עד השבוע ה-12 ואוסרת אותה אחריו).

בשנים האחרונות אף חלו שינויים שהקלו עוד יותר את הנגישות להפסקות היריון בישראל. ב-2022 הוקל מאוד אחד החסמים הבירוקרטיים המרכזיים שהיו עד אז לנשים נשואות, באמצעות שינוי שלפיו את האישור הנפשי אפשר לקבל לא רק מפסיכיאטרית אלא גם מעובדת סוציאלית או מפסיכולוגית. ב-2023 הפסקות היריון אף נכנסו באופן מלא לסל הבריאות, וכיום הן חינמיות לחלוטין לכל אזרחיות המדינה.

כך, המדינה בעצם מדברת בקול כפול: מצד אחד קיים החוק הרשמי האוסרני, שמנציח תפיסה פטריארכלית ופטרונית שלפיה לאישה אין חופש בחירה בנוגע לגופה ולחייה. מנגד, בפועל, הפסקות היריון נגישות בארץ לכל דורשת, באופן חוקי, בטוח וחינמי, וישראל היא למעשה אחת המדינות שיש בהן הנגישות הגבוהה ביותר בעולם להפסקות היריון.

הקול הכפול

הקול הכפול של המדינה יוצר מצב שבו ארגונים ופעילות המבקשים לקדם חופש פריון נאלצים גם הם להיטלטל במתח שבין שני קולות: ברובד הפעולה הציבורית והפומבית – למחות נגד הוועדות, ולהסביר כיצד עצם קיומן הוא משפיל עבור נשים, ופוגע בחופש שלהן ובתפיסה שלהן כבני אדם שווי זכויות; ואילו בסיוע פרטני לנשים הזקוקות להפסקת היריון – להסביר עד כמה הוועדות אינן משמעותיות ואינן מפריעות כלל, ושאין להן כל סיבה לדאוג לגביהן.

המבנה הזה של השיח הכפול על הפסקות היריון, שאומר דבר אחד באופן פומבי ודבר הפוך באופן פרטי, משתכפל גם במרחב ההלכתי. כפי שהראתה פרופ' רונית עיר-שי, רבנים רבים יפרסמו בפומבי פסקי הלכה מחמירים האוסרים על הפסקות היריון, אך למי שיגיעו אליהם לייעוץ באופן אישי – דווקא יתירו אותן.

לכאורה, היה אפשר לוותר על הכפילות, ולהחזיק בעמדה שאומרת שהחוק הכתוב הוא אות מתה ומה שחשוב הוא רק מה שקורה בפועל. לחלופין, היה אפשר לקבל את הכפילות, להילחם בוועדות כאילו אין נגישות ולהסביר על הנגישות כאילו אין ועדות. אבל הקולות המנוגדים משפיעים זה על זה, והאיזון ביניהם עדין: גם בעת כתיבת הדברים האלה אני מוצאת את עצמי חוששת שמא מישהו בממשלה יקרא אותם ויחשוב שהמצב טוב מדי, ויש להחמיר את האיסור. במקביל, המאבק נגד הוועדות עלול הוא עצמו להיות חסם בנגישות להפסקות היריון: נשים שיסתמכו על השיח הפומבי עלולות להימנע מלגשת לוועדה מתוך מחשבה מוטעית שהוועדה לא תאשר את בקשתן, ולמצוא את עצמן נאלצות לשווא לשאת היריון לא רצוי.

היריון בקו הגבול שבין הפרטי לציבורי

המתח הזה בין הפרטי לציבורי מתגלה באספקטים רבים של חוויית ההיריון, וחושף שהיריון הוא תופעה שנמצאת על הסף שבין הפרטי לציבורי. מצד אחד היריון הוא תופעה פרטית, אולי אחת הפרטיות ביותר: בשל הקשר שלה ליחסי מין, בשל היותה היסוד למשפחה, שעומדת במרכזה של הספֵרה הפרטית, ובשל היותה תופעה שמתרחשת בתוך הגוף, ועוד בתוך איברי הרבייה – בפרטי שבפרטי. מצד שני היריון הוא גם תופעה ציבורית המנוכסת לבניין האומה והלאום, מנוהלת על ידי חוקים ותמריצים מדינתיים ונשלטת על ידי הממסד הרפואי באופן חריג ביחס לתופעות גופניות אחרות שאינן קשורות בחולי.

בהיריון לא רצוי, המתח הזה הופך חד ומורגש הרבה יותר עבור האישה ההרה, שכן היא תלויה בחסדי הממסד הרפואי והמדינתי כדי לממש את רצונותיה בנוגע לגופה ולמהלך חייה. החוויה הזאת, שבה הספֵרה הציבורית פולשת באופן גס ומפורש ללב ליבה של חוויה פרטית, פנימית וגופנית, שנוגעת בלב העצמיות של האישה, היא חוויה מטלטלת ומערערת.

אופיו המערער של היריון לא רצוי מעצים את החשיבות של שני סוגי השיח. הוא ממחיש את הבעייתיות שבעצם קיום הוועדות, אפילו אם בפועל הן משמשות רק חותמת גומי, ובה בעת מדגיש את רגישות המצב שאישה בהיריון לא רצוי נמצאת בו, והסכנה שעלולה להיגרם לה אם בשל מצב מעורער זה השיח נגד הוועדות יגרום לה להימנע מלפנות לוועדה.

השיח הכפול הוא אפוא, במצב העניינים הנוכחי, הכרחי בה במידה שהוא בעייתי, ויוצר עבור התומכות בחופש פריון אתגר שאין לו פתרון פשוט.

הפלה חופשית?

סרטה של אפרת שלום דנון "הפלה חופשית" בוחר בתוך אתגר זה בקול של המאבק הציבורי נגד ההגבלות על הפסקות היריון, ובתוך השיח הזה הוא עושה עבודה מרשימה ומשכנעת. קטעי הארכיון הופכי הקרביים שמוצגים בו מעוררים זעם על הוועדות ועל הפטרונות הפטריארכלית שעומדת ביסודן, והראיונות עם הנשים המרשימות והמגוונות שמספרות בו בפנים גלויות ובכנות מעוררת השתאות על חוויות הפסקות ההיריון שלהן ממחישים בצורה משכנעת ומרגשת מדוע זו זכות שראוי שתהיה לכל אישה, ללא עוררין וסייגים.

עם זאת, כשצפיתי בו לא יכולתי שלא לחשוב על האישה שתראה אותו בעודה בהיריון לא רצוי, כשהיא מבולבלת ומבוהלת, חווה את פריצתו של הסדר הציבורי והרפואי לתוך גופה. האם היא עלולה להבין ממנו בטעות שבוועדה היא תיאלץ להתחנן, כפי שרואים בחומרי הארכיון מהוועדות בשנות השבעים? האם היא עלולה להימנע מראש מלפנות לוועדה, ולהמשיך לשאת היריון לא רצוי מתוך אמונה מוטעית שאין לה ברירה אחרת?

המבנה הכפול הזה, שאומר דבר אחד אבל עושה דבר אחר, משאיר את הפעילות הפמיניסטיות פעמים רבות בחוסר אונים, בתהייה כיצד לפעול בתוך עולם של סתירות, כיצד לדבר בקול כפול בלי לחטוא לא למטרה הגדולה ולא לנשים שחייהן המוחשיים עומדים על הפרק. "הפלה חופשית" הוא סרט חשוב ומצוין השובר את השתיקה והקיפאון ונוקט עמדה ברורה והחלטית אל מול הדילמה הזאת. אולי הוא פשוט צריך לבוא, כמו רכבת הרים, עם אזהרה "אינו מתאים לנשים הרות".

---

ענת שלם היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן. עבודה הדוקטורט שלה עוסקת בפנומנולוגיה ביקורתית של היריון לא רצוי.

הסרט "הפלה חופשית" יוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שני, 17.3.2025, בשעה 18:00. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בהשתתפות אפרת שלום דנון – במאית הסרט, ד"ר שרון אורשלימי וענת שלם. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.

אנא כתבו אם תזדקקו לכניסה מונגשת ולאישור חנייה בהתאם, לדוא"ל vanleer@vanleer.org.il