"נולדת חופשי ואתה עושה את זה": המרחב, האמנות והפוליטי

בעקבות הסרט  Know Hope: The Abstract and the Very Real

"נולדת חופשי ואתה עושה את זה", אומרת ילדה לאדם יקותיאלי, האמן המוּכּר בכינוי Know Hope, שאותו היא פוגשת ברחוב בזמן שהוא מצייר על הקיר החשוף את הדמות שהפיץ ברחובות תל אביב כבר מתחילת שנות האלפיים – דמות ארוכת גפיים בצבע לבן, שמחוותיה מלאות ברגש וברוך, המפריחה ציפורים ועונדת על שרוולה לב אדום – הליטרליזציה הציורית של הביטוי בשפה האנגלית "wear your heart on your sleeve". רגע המפגש בין הילדה ליקותיאלי הוא אחד הרגעים הפיוטיים ביותר בסרט שיצר הבמאי עומר שמיר, המתעד את עשייתו של יקותיאלי בעשר השנים האחרונות.

הסרט נפתח בסיקוונס המתעד את יקותיאלי כותב משפטי שירה על גבי הנוף של מסאפר יטא, קבוצת כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון, שתושביה נתונים למתקפות אלימות בלתי פוסקות מצד מוסדות המדינה והמתנחלים שסביבם, שתועדו בין היתר בסרט "אין ארץ אחרת". איך אפשר להבין את הפעולה הזו של כתיבה על גבי הנוף? כשהנוף מוכה האלימות והדיכוי הופך לקיר הפתוח לרשמים? הכתיבה שזורה בעשייה החזותית של יקותיאלי, ומשפטים קצרים ושירים באנגלית משתלבים ביצירה של דימויים נעים ומשתנים המתהווים ללא הפסק מתוך המרחב הציבורי. בהמשכו של אותו סיקוונס, יקותיאלי מדקלם שיר המהרהר על העקבות והעדויות שנותרות באדמה, מטביעות עליה את חותמן ונרשמות בה. השיר נחתם בשאלה: "ביום שאחרי היום שאחרי, איזה סיפור כל אלה יספרו?"

אמנות החותרת להשפעה פוליטית

הדיון הנרחב בפוליטיוּת של האמנות עוסק בעיקר ביצירות אמנות שמרכזן אינו ביטוי אישי או אסתטי בלבד אלא גם חתירה להשפיע על התודעה הציבורית, ובמקרים מסוימים אף להוביל לשינוי, בתוך ההקשרים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שאליהם הן מתייחסות. בניגוד לאמנות ה"טהורה", המבקשת להיבחן במסגרת שדה האמנות בלבד, אמנות פוליטית חורגת לרוב מן המבנים המקובלים של האמנות החזותית ואף מבקרת אותם. אמנות זו היא לא רק ביטוי יצירתי של מחאה, אלא היא גם שדה עקרוני שהזיקה בין האסתטיקה לפוליטיקה נבחנת בו מחדש.

כך למשל, בדיון הביקורתי של היסטוריונית האמנות קלייר בישופּ במה שהיא מכנה "המפנה החברתי" באמנות, שאותו היא ממקמת סביב שנות התשעים של המאה שעברה, היא טובעת את המונח "אמנות השתתפותית" שבמסגרתה האמנית נתפסת כיוצרת של סיטואציות חברתיות ואילו הקהל, שבעבר נתפס כ"צופה" או כ"מתבונן", ממוקם מחדש כמשתתף או כשותף להפקת העבודה. ביחס לכך היא מעלה את השאלה אם השתתפות כשלעצמה מבטיחה את הערך הפוליטי של יצירת אמנות כלשהי או שמא אותה השתתפות עלולה להפוך למחווה סמלית ולשעתק יחסי כוח קיימים. בישופ מצביעה על כך שהמובנות הפוליטית של אמנות נובעת מיכולתה שלה עצמה לייצר יחסים אנטגוניסטיים המערערים על יחסי הגומלין הקיימים  (Bishop 2004, 2012).

לצד טענות אלה, מחקרים נוספים בתחום עוסקים גם באמנות שנולדת מתוך מאבקים חברתיים, כמו למשל תנועת Occupy Wall Street) OWS), שפעלה בשנת 2011 בארצות הברית שלפי היסטוריון האמנות ייטס מקי היוותה הצטלבות היסטורית בין אמנות עכשוויות ובין מאבק פוליטי רדיקלי. מתוך הדיון בצומת הזה הוא הציע את המונח "Strike Art" – צורה אמנותית שנולדת מתוך מאבקים חברתיים וממציאה מחדש את האמנות כפעולה ישירה המוטמעת בתוך תנועות פוליטיות, פועלת בתוכן ומעצבת אותן. כלומר, הפעולה האמנותית היא חלק אימננטי מן הפעולה הישירה של המחאה (McKee 2016).

הרחוב כזירה של מאבק

ההיבט הפוליטי באמנות של Know Hope אינו מקושר לתנועה פוליטית וגם אינו נובע ממנה כי אם מקיים מאבק והתערבות פוליטיים במרחב הציבורי. באחד הפרויקטים המתועדים בסרט, המכונה Taking Sides, יקותיאלי מצייר קו ישר על הקרקע ברחובות ראשיים בערים מרכזיות, ביניהם בירושלים, וכותב מצד אחד של הקו our side ומצידו השני their side. העבודה מתערבת באופני הסימון של הרחוב עצמו שכבר מוסדרים על ידי סימון ממשטר – כמו המדרכה, מעברי החצייה, גבולות הכבישים – ומכניסה התעמתות אחרת עם אופן תפיסת המרחב והאחר, כדרך לעורר מחשבה על אופני התנועה במרחב, אך גם על האופן בו אנחנו תופסים גבולות ואופני השתייכות בתוך קונפליקט טריטוריאלי.

Know Hope משתמש ברחוב השרוי בקונפליקט ורותם את המטענים הפוליטיים שבו לתוך האמנות. כך הוא מתערב במשא ומתן החזותי והפוליטי של המרחב העירוני. חוקרת התרבות החזותית ליסה בוגרטס (Bogerts 2022) מראה בספרה על אמנות הרחוב באמריקה הלטינית כי הרחוב הוא אתר של מאבק מתמיד על החזותי בין שחקנים של כוח ושל התנגדות. את טענתה היא מדגימה באמצעות המחאות העולמיות שהתניעה מחאת Black Lives Matter, שבמהלכה מונומנטים המנציחים דמויות קולוניאליסטיות וסוחרי עבדים הושחתו ואף הופלו כאמצעי התנגדות לייצוג המתמשך של השליטה הדכאנית במרחב הציבורי. לטענתה של בוגרטס, מתוך השילוב של אמנות הרחוב בין המרחב העירוני לאמנות החזותית יש לאמנות הרחוב הפוטנציאל להיות כלי להתערבות במרחב העירוני.

אמנות כתיעוד פורנזי 

השיר שיקותיאלי דיקלם בתחילת הסרט מלמד על המודעות שלו לכך שהסימנים על גבי המרחב מייצגים את חלוף הזמן; הם העדויות, הראיות, עקבות הכאב והפגיעה שנרשמו על המרחב. חוקר האמנות העכשווית, דייויד יוסטון ג'ונס מנסח את מושג "הנוף הפורנזי" בו הנוף והסביבה הופכים בצילום העכשווי לחלק מן האסתטיקה הפורנזית – כלומר, לאובייקטים של חקירה, פרשנות ועדות הנותנים מקום למה שהחוק והמשפט אינם יכולים או אינם מעוניינים להכיל או לפתור. טענתו היא שהנוף מקודד כאתר של אלימות חבויה באמצעות זוויות צילום וקומפוזיציות מחושבות, טקסט והקשר היסטורי (Jones 2022).

פרויקט נוסף של יקותיאלי, 246iSides To A Story משנת 2018, נוצר על גבי מבנה של מפעל קמח נטוש שנפגע בקרבות מלחמת 1967 וממוקם בירושלים על קו התפר שבין אזור התעשייה תלפיות לבין שכונת בית צפאפא, ופועל בתוך הנוף עצמו כדי להצביע על הממד הפורנזי המתקיים בו ולתעד אותו. שם, יקותיאלי קטלג 246 פציעות של קליעים ורסיסים שהיו על הבניין, סימן אותן במספרים, ולצידן יצר "מקרא" בו לכל מספר המייצג פגיעה, כתב סיפור באורך של משפט אחד. הקטלוג והספציפיוּת של כל חור ופגיעה מחזקים את הערך האינדקסיקלי של עקבות האלימות, כמו מקדדים אותו מחדש כדרך להנכיח את סיפורו של הבניין ודרכו את הסיפור של האלימות של המקום ושל האדמה. 

בפרויקט אחר המתועד בסרט, צלקות הנוף והסביבה פוגשות את צלקות הגוף. יקותיאלי אסף כמאה עדויות של תושבי האזור על הצלקות שעל גופם – אלו נגרמו בין היתר ממלחמות, מניתוחים, מאלימות לאומנית – ויצר מהן ארכיון של צלקות פיזיות שאת תמונותיהן הוא מפגיש עם מפות ודימויים של נופים במופעים שונים בעבודות שלו, וכן בסרט. מן העדויות הוא מרכיב שירים כך שמשפט אחד מכל עדות מונח ליד משפט אחר מעדות אחרת. על הדימויים אומר יקותיאלי: "כשאני מצמצם את העיניים, כתף הופכת להר, רגל לנקודה, שבה גבעה פוגשת את המישור, ואצבעות לרצועת חוף. הגוף הופך, פשוטו כמשמעו, לגוף אדמה". הצלקת פוגשת את סביבתו של הגוף, ושניהם יחד הופכים לאינדקס של עקבות הכאב – כמו עוד עקבה של מאבק, כהתערבות אמנותית גם באופני ייצור הידע. הגוף, מראה לנו יקותיאלי, הוא בלתי נפרד מסביבתו. ומכאן עולה השאלה: איך הגוף נפגש עם הטריטוריה, אותה טריטוריה הקובעת את גבולותיו?

הסרט עוקב אחר חיפוש אמנותי שנוגע הן ביצירה הממשית הקיימת במרחב והן במפגש שבין טקסט לדימוי חזותי, בין ההקשר ההיסטורי לסימנים שבמרחב הציבורי והנוף. החיפוש בוחן את דרכי ההתערבות האפשריות בכל אלה בלי לוותר על הסיפור האישי והייחודי שמותירות העקבות על הקרקע ועל הגוף, כמו גם על הקשר ביניהם. יקותיאלי נע בין התיעוד הלקסיקלי ובין ציור וכתיבת שירה כאמצעים להתערב באופני הייצור של הידע ושל ארגון המרחב ולחתור תחתיהם. עשייתו מצביעה על הרחוב ועל המרחב הציבורי כזירה של מאבק; זירה המסמנת גבולות בין בני אדם, ואשר הנוף בה, כלומר המרחב עצמו, נושא עליו את עדויותיהם של הפגיעה, של פצעי האלימות ושל הסימון המתמשך.

---

עינת ארנהיים היא עורכת המשנה של כתב העת תיאוריה וביקורת וחוקרת אמנות עכשווית בחוג לתולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב.

הסרט "Know Hope" הוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שלישי, 9.9.2025, בשעה 19:30. לאחר ההקרנה התקיימה שיחה בהשתתפות אדם יקותאלי, גיבור הסרט וד"ר עפרי כנעני, אמנית וחוקרת (האקדמיה לאמנות בצלאל), בהנחיית יהל גזית, צלמת וחוקרת אקטיביזם (מכון ון ליר בירושלים).