למה לפעול למניעת אלימות אם אפשר לדבר על זה?

הדס בן אליהו, רונה ברייר-גארב | 24.11.2020 | צילום: דניאל יונס

התאריך 25.11 מוכר לך? הוא אומר לך משהו? ביום הזה חל יום המאבק באלימות כלפי נשים, מאבק חשוב מאין כמותו. ביום הזה מתקיימות צעדות מחאה, הרצאות, סדנאות... אולי אפילו דיון מיוחד של השדולה למניעת אלימות בכנסת. חשבת להצטרף לאחד מכל אלה? לפני שתגבשו תוכניות, בואו רגע ותחשבו על זה שוב.

זה עשרות שנים אנו נאבקות באלימות המופעלת כלפי נשים, אלימות מסוגים שונים – מינית, פיזית, מילולית, כלכלית; במשפחה, בעבודה, ברשתות החברתיות, במקומות הבילוי, במוסדות הלימוד. בעשרים השנים האחרונות אנחנו גם מציינות זאת פעם בשנה ביום מיוחד שנקבע על ידי האו"ם. אחת הסיבות העיקריות לציין את המאבק באלימות כלפי נשים ביום מיוחד ברמה הבינלאומית, היא ההבנה שהאלימות כלפי נשים חוצה גבולות לאומיים. השאיפה הייתה שציון יום המאבק יתרום להגברת המודעות, ובכך יסייע לרתום לפעולה את כלל הגורמים הרבים הנדרשים כדי להביא למיגור התופעה. יום אחד בשנה שבו תישמע צעקה גדולה אשר תגרום לכלל המערכות והגורמים להבין את חומרת הבעיה ואת מחיריה, מה שיביא אותם לפעול כדי שנשים, נערות וילדות יוכלו לחיות בעולם הזה בלי פחד או חשש לחייהן ולגופן.

האם מוּגרה האלימות? העלייה בהיקף האלימות במשפחה בחודשי הקורונה, מקרי האונס המתפרסמים חדשות לבקרים, הרצח החוזר ונשנה של נשים בידי בני זוגן ובני משפחתן (רק השנה רצחו גברים 20 נשים – רק משום היותן נשים) – מוכיחים לנו שעל אף הצעקה הגדולה שנשמעת ברחבי העולם, האלימות היא עדיין חלק בלתי נפרד מחייהן של נשים. על אף הדיבור הבלתי פוסק בנושא והמודעות הרחבה, האלימות נמשכת ואין סימנים לדעיכתה.

יש כל כך הרבה דיבור על חשיבות המאבק באלימות כלפי נשים, אך נדמה שזה בעיקר מה שיש – דיבור. דיבור שממסך ומסתיר את העובדה שמקבלי ההחלטות בממשלה וברשויות שצריכים לעשות ולפעול – לשנות סדרי עדיפויות, להקצות משאבים, להטמיע דפוסי פעולה אפקטיביים – אינם עושים זאת.

מי שנאבקות ונאבקים באלימות כלפי נשים מדי יום במהלך השנה, כל שנה, אינן צריכות יום מיוחד כדי לפעול. מתי יבינו זאת גם מקבלי ההחלטות?

 

גרסה מלאה של הכתבה פורסמה באתר פוליטיקלי קוראת.

 

בתמונה: עובדות ועובדי מכון ון ליר בירושלים, במחאה על האלימות נגד נשים, 25.11.2019

הצטרפות לרשימת התפוצה