מחשבות על חינוך למיניות מיטיבה 

בשנת 2017 יצא הקליפ של הזמרת הבריטית דואה ליפה, "חוקים חדשים" (New-Rules), שבו הזמרת, יחד עם חבורה של נשים צעירות, מציגה ריקוד משותף ואינטימי. החוקים החדשים שדואה ליפה שרה עליהם מתארים מערכות יחסים חזקות בין נשים צעירות, מערכות יחסים המסייעות להן להדוף גברים מחזרים שעלולים להוות מקור לפגיעה. באחת משורות השיר ליפה שרה "אם את מתחתיו, את לא מתגברת עליו", ומצהירה בכך שמבני הכוח ברורים ומוכרים לנשים צעירות. הרצון לגבור על הגבר המחזר או הפוגע מצביע על הרצון לעשות היפוך במיקומי הכוח וכך לשנות את חלוקת התפקידים המגדרית בכל הנוגע לחיזור ולמיניות.

בעת הצפייה בקליפ מתעוררת השאלה האם דואה ליפה, כמו גם ייצוגים תרבותיים אחרים של העצמה נשית, אכן מציגה חוקים חדשים עבור נשים צעירות למימוש חירותן המינית? ממצאי מחקר שבחן ביטויים של מיניות של נשים צעירות ביחס לפרקטיקות חברתיות של חיזור, שערכתי כחלק מעבודת דוקטורט בהנחייתה של ד"ר מירי רוזמרין, מצביעים על כך שפעמים רבות חוקים חדשים אלה נותרים מדומיינים, ולמעשה נשים צעירות ממשיכות להתמודד עם פגיעוּת מועצמת בזמן שהן פעילות מינית.  

שיפוט חברתי על מיניות של נערות

מפגנים כמו אלה של כוח נשי (Girl Power) משקפים שיחים תרבותיים וחינוכיים שונים, אשר מעצבים את מיניוּתן של נערות ונשים צעירות ומספקים ייצוגים של מנהיגות נשית והעצמה. עם זאת ועל אף דימויים אלה, גופן של נשים צעירות ממשיך להוות אובייקט של פרקטיקות תרבותיות וחברתיות רבות, והן עדיין נדרשות להתנהגות מינית המותאמת לשיפוט חברתי מוקפד המבוסס על אחריות אישית ולציפיות תרבותיות ברורות. דוגמה לכך: "תשמרי על הכוס שלך" – קמפיין של Timeout ישראל שהושק בשנת 2014 לקראת מסיבות סיום השנה האזרחית, במטרה לעורר מודעות של נשים צעירות לסכנת סם האונס במסיבות. ביקורת רבה הושמעה על שהקמפיין שם דגש על אחריות אישית ועלול להוביל להאשמת הקורבן במקרה שלא הצליחה לשמור על עצמה.

פעמים רבות שיפוט חברתי זה כולל השמצה והכפשה של צעירות הבוחרות להיות פעילות מבחינה מינית (Slut-Shaming). מנגד, בעוד שמתהוות אפשרויות מגוונות יותר למופעים של גבריות (גבריות חדשה המקדמת רגישות, שוויון ואמפתיה), עדיין מצפים מנערים ומגברים צעירים להיות היוזמים והמובילים הכמעט בלעדיים של אינטראקציות ויחסים מיניים. במקביל, פרקטיקות תרבותיות וחברתיות רבות ממשיכות להבנות אגרסיביות, תוקפנות ואף אלימות ביחס להתנהגות המינית המצופה מנערים וגברים צעירים. הבדלים רבים אלה בציפיות החברתיות מבנים קושי לבסס שפה משותפת של אינטימיות בין צעירים וצעירות. אי לכך, חשוב להבין אלו שינויים נדרשים בכל הנוגע לתהליכים חינוכיים המבקשים לקדם את התפתחותה של מיניות מיטיבה. 

הקונפליקט, בין סוגי שיח המקדמים בחירה והעצמה מינית לבין ציפיות והבניות חברתיות-תרבותיות המשמרות אי שוויון מגדרי, חשוב ומרכזי בבחינה של תפיסות המעצבות חינוך למיניות מיטיבה. הדואליות הזו מעוררת את השאלה כיצד משתלבים מבנים שונים של כוח (או היפוכם) עם שיח של העצמה מינית ושיח של הסכמה מינית. השיח המשפטי בנוגע להסכמה מינית הינו אחד מתחומי השיח המרכזיים המעצבים כיום חינוך למיניות מיטיבה. המהפכות החקיקתיות הובילו לשינוי בתפיסות התרבותיות ולפיתוחן של פדגוגיות השמות במרכז את מונח ההסכמה המינית ואת התנאים המשפיעים עליה. בלי לגרוע מחשיבות שיח זה, חשוב לבחון האם די בהתמקדות בבחירה ובהסכמה מינית כדי לאפשר יחסים בריאים בין צעירים וצעירות? ובאיזה אופן מבנים סוגי השיח הקונפליקטואליים השונים את המיניות של צעירים וצעירות כיום? 

מעבר להסכמה 

מממצאי המחקר אפשר להבחין כי הסכמה מינית מקבלת משמעויות חברתיות-תרבותיות שונות שיש להתייחס אליהן. ראשית, נשים צעירות מתנהלות במרחבים חברתיים שפגיעוּתן המינית והחברתית בהם מועצמת, ולעיתים קרובות מערערת את תחושת האוטונומיה והשליטה כאשר הן מבטאות את מיניוּתן. שנית, נשים צעירות עדיין נדרשות, במרחבים חברתיים שונים, לחזור ולהגיד "לא" כדי להבהיר את אי הסכמתן למעשים מיניים. הפרשנות העמומה בנוגע ל"לא" של נשים צעירות מתבטאת גם בציפיות חברתיות מאלה שבוחרות להיות פעילות מינית. אלה האחרונות מצופות לרצות תמיד באינטראקציה המינית, רק בגלל שביטאו את רצונותיהן המיניים במרחב החברתי בפומבי.

הציפיות החברתיות ונרמול של מצבים של אלימות מייצרים אשליה של חירות מינית מלאה, כשלמעשה נערות ונשים צעירות נדרשות להתמודד באופן קבוע עם פגיעוּתן. הסכמה מינית מהווה, אם כן, דרך מאורגנת להיכנס למערכות יחסים ולצורות השונות בהן פועלים כוחות חברתיים ותרבותיים. לכן, עלינו להתייחס אליה כאל תהליך טרנספורמטיבי ולא יציב. גם כאשר נשים צעירות מסכימות להיכנס למרחב החברתי-תרבותי הן נדרשות לעבד רגשות, ניסיונות, פרקטיקות חברתיות ותפיסות עצמי שונות. תהליך זה הוא דינאמי ומשתנה, ויכול להוביל לכך שההסכמה שניתנה כביכול כבר איננה רלוונטית. דינאמיות זו ממחישה את הצורך לבחון כיצד אפשר להתאים סוגי שיח חינוכיים בגילאי ילדות ונוער למורכבות הרבה שמתעוררת ביחס לסוגיות אלה, וכיצד אפשר לייצר שפה המאפשרת יחסים המושתתים על כבוד, הדדיות, שוויון ואינטימיות. 

במסגרת קבוצת המחקר של מכון ון ליר ארגז הכלים לסובייקטיביות פוליטית-פמיניסטית, חוקרות מדיסציפלינות שונות בוחנות יחד את התמודדותן של נערות ונשים הנדרשות לנווט בין סוגי שיח קונפליקטואליים. כחלק מפעילות קבוצת המחקר התקיים פאנל שבחן שאלות כגון אלה ביחס לסוגיות בשדה החינוכי – הפורמאלי והבלתי פורמאלי. האירוע "מעבר למכנסונים: ילקוט פמיניסטי לשנת הלימודים" נערך בפתיחת שנת הלימודים והוצגו בו ממצאי המחקר ביחס למשמעויות של הסכמה מינית וביחס למה שנשים צעירות מכנות "משבר האינטימיות", המתבטא בתחושת חוסר במרחבים המאפשרים מוגנות וביטחון, אך גם תקשורת אינטימית, אמפתית והדדית בין צעירים וצעירות. 

הרחבת השיח החינוכי מעבר להסכמה מינית, באופן המבוסס על ממצאים מחקריים כמו אלה, יכולה להציע התמקדות בפיתוח יכולות של תקשורת אינטימית אשר יאפשרו לצעירים וצעירות להתייחס זה לזו באמפתיה ולשאוף לאינטראקציות מיניות המבוססות על הדדיות וכבוד.

מומלץ לקרוא את המאמר עוני, אימהות ורגשות.

כתבה: רחל לוי הרץ, התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן
מרכזת קבוצת המחקר "ארגז הכלים לסובייקטיביות פוליטית פמיניסטית", מכון ון ליר