בובה מקולקלת

אני יושבת על האסלה בשירותים בבית החולים. הגוף שלי הלום, מפוצץ מסמים, אבל לא מהסוג הטוב – מהסוג ששיתק אותי לארבע שעות של ניתוח.

ניתוח שבו חתכו בגוף שלי חתכים עמוקים, הפכו אותי על מיטת הניתוחים בעודי ללא הכרה, שמו לי קסדה כדי שלא איפגע, החדירו לגופי ברגים ומוטות וסגרו אותו בסיכות. אני בכאבים אדירים ולא זוכרת מכל זה כלום ושום דבר. הגוף, המוח והנפש עדיין לא הסתנכרנו. וכל מה שאני יודעת הוא שהשלפוחית שלי מלאה עד אפס מקום, ואני לא מצליחה להוציא טיפה. המוח חושש שאם אלחץ רק מעט, הגב שלי יתבקע לשניים. מחוץ לחדר האחות, מול המשפחה שלי, מתנהלת מועצת חירום: "היא הצליחה? את שומעת משהו?" אני חוששת שאולי איבדתי לעד את היכולת להשתין.

שומעת את האחות מייעצת לאימא שלי: "אם היא לא תצליח תוך חצי שעה מקסימום, נכניס לה קטטר". מה קטטר?! אני מרחמת על עצמי. לא מספיקה המלחמה שבחוץ, לא מספיק חוסר האונים הלאומי, עכשיו אני גם צריכה לסבול את הכאבים המאוד אישיים האלה. תוהה כמה פניות שגויות לקחתי בחיים שלי כדי להגיע למעמד המפוקפק הזה. מנסה להתרומם, אבל אז מגיעה צביטה, כאילו לובסטר ענק יושב לי על הגב ותופס.

אני מתיישבת בחזרה. כנראה שאמות פה על האסלה, מוות לא הירואי. אבל עדיף מכל השאר. אני נושמת. עוצמת עיניים. מוותרת על השליטה. אולי אם אפסיק לנסות, הגוף יזכור בעצמו מה לעשות? ואז פתאום זה מגיע. טיפה ועוד טיפה. ההקלה כמעט גדולה מהכאב. הנה, הגוף זכר. עכשיו, איך אני קמה מפה?

***

חוסר האונים הפיזי שלי נחת עליי בעיצומה של מלחמה שהביאה עם שלם למצב של כאוס ואימה.

"בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת" – השורה משירה של דליה רביקוביץ, שפגשתי בפעם הראשונה בבית הספר התיכון במגמת ספרות, חזרה אליי שוב ושוב. בלילה של הניתוח הפכו אותי ימינה ושמאלה על מיטת הניתוחים. עשו בגופי כרצונם, כמו בבובה. היו שם ידיים מיומנות – של כירורגים ושל אחיות ש"ניסו לאחות את שברי ביד מאומנת". אבל היד הזאת לא הייתה עדינה או מלטפת, היא הייתה מכנית, פונקציונלית, עסוקה בתיקון הגוף אבל לא בתיקון הנפש.

ביום שבו פרצה המלחמה הייתה אמורה להתקיים מסיבת יום ההולדת של האחיין שלי, לרגל יום הולדתו הרביעי. למעשה, הוא נולד בתשעה ולא בשבעה באוקטובר, אבל הוחלט להקדים את החגיגה ביומיים, לשבּת, כדי שכל המשפחה תוכל להגיע בהרכב מלא. כמובן שהאזעקות בבוקר השבת קלקלו את התוכניות והמסיבה בוטלה.

שעות ישבתי מול הטלוויזיה, ולא האמנתי שזה מה שבאמת קורה. הטלגרם, הוואטסאפ, בעיקר בקבוצות של העיתונאים, רחשו ללא הרף, הוסיפו עוד ועוד פרטים מזוויעים שטרם פורסמו, וסרטוני אימה נשלחו בלייב, בלי צנזורה. ברשתות החברתיות כולם היו בהלם. חלק הביעו זעם, אימה, כעס. אחרים הביעו צער ובהלה. אבל יותר מכול היה נוכח חוסר האונים המוחלט. מדינה שלמה קפאה, תקועה בין הכאוס שבחוץ לבין התחושה שאין בידינו לעשות דבר.

תמיד סיפרתי לעצמי שגם במצבים הקשים ביותר אפשר למצוא איזושהי שליטה. שתמיד יש משהו, ולו קטן, שאפשר לעשות, להחליט, לשנות. באותו בוקר, המנטרה הזאת הפכה לבדיחה. המציאות הייתה פשוט גדולה מדי. לא היה במה להיאחז. חוסר אונים מוחלט.

על פי ההגדרה הפסיכולוגית, חוסר אונים מתרחש כאשר חשיפה לאירועים שליליים בלתי נשלטים גורמת לאדם להאמין שהוא חסר כוח לשנות את מצבו, מה שמוביל לפסיביות, ירידה במוטיבציה ותחושת חוסר תקווה. כל מה שרציתי באותו בוקר היה להתחפר במיטה, לחזור לישון ולקום למחרת בידיעה שחלמתי חלום בלהות. אבל זה לא קרה. להפך, ככל שהשעות חלפו התברר שהמצב רק יותר ויותר מזוויע.

לעומת הקול שביקש להיעלם, לחש בתוכי קול נוסף שסירב להיכנע לחוסר האונים. אמרתי לעצמי: אם אני לא יכולה לעצור את המציאות, לפחות אוכל לחבק את האחיין החמוד שלי. ובאמת הודעתי לאחי שאני בדרך.

הנסיעה מתל אביב לרמת גן, שנמשכת בדרך כלל עשרים דקות, מעולם לא הייתה ארוכה כל כך. תפסה אותי אזעקה בדרך. יצאתי מהאוטו והתחבאתי במקלט ציבורי פתוח יחד עם כמה נשים חרדיות וילדיהן. הן לא היו בטוחות מה בדיוק קורה, כי שבת. שמעו רק חצאי דברים. אז שימשתי להן כחילונית מחמד, ותיווכתי להן את החדשות ככל שיכולתי. חסכתי מהן את הדברים הכי זוועתיים שבעצמי עוד לא לחלוטין קלטתי, סיפקתי רק כותרות, וגם זה היה מספיק חמור ונורא. הן הביטו בי בעיניים מודאגות. רציתי להרגיע, אבל בעצמי הייתי מבולבלת, ולא ידעתי איך. חוץ מזה הייתי במשימה – להגיע אליו.

יצאתי משם אחרי כעשר דקות. החרדיות נשארו במקלט בחרדתן.

בפתח הדלת אחי לחש לי להיזהר בלשוני, כי הם עדיין לא סיפרו לו על המצב במדינה והטלוויזיה סגורה. הקטנצ'יק קיבל את פני צוהל ושמח, מתרגש מיום ההולדת שלו ומהמתנות שהספיק לקבל מההורים ומסבא וסבתא שהצליחו גם להגיע בין האזעקות. אמא שלו הוציאה את העוגה מהמקרר, הדלקנו נרות, הרמנו אותו ושרנו לו שירים. כולנו לבשנו פנים של שמחה בשבילו. יופי, חשבתי לעצמי. הצלחנו ליצור מרחב סטרילי של תמימות. האסקפיזם המושלם. פה אני יכולה לחיות שנייה של נורמליות – פינה קטנה מחוץ למלחמה, בלי חדשות, בלי הרוגים, בלי חטופים, בלי ממשלה כושלת, בלי צבא שנעלם, בלי מדינה שהלכה, ובלי אכזריות שאי-אפשר להכיל. ואז ביקש ממני לשחק איתו ב"שועל", משחק שבו הוא בורח והשועל – אני – צריך לתפוס אותו ולדגדג. הסכמתי מייד. ראיתי אותו בורח ממני, צוחק בקול רם ומתגלגל.

ופתאום – פלאש. ילד בן ארבע שבורח. לא במשחק, אלא במציאות. משועל שלא רוצה רק לדגדג. בשבריר שנייה המציאות התרסקה על הדמיון. פרשתי לרגע לחדר השני, למחות את הדמעות, להתעשת, לפני שישים לב. לא כי הכול בסדר, אלא כי זו הייתה התנועה היחידה שנשארה לי.

חוסר אונים. שוב. אבל הפעם עמוק יותר, משתלט, כי הבנתי שלא משנה כמה אנסה, המלחמה תמיד תמצא דרך לחדור. כשיצאתי הוא רצה להמשיך לשחק, והסכמתי. עשינו עוד סיבוב, ובכוח גירשתי את המחשבות הרעות. זה לא ניצח את המלחמה שבחוץ, אבל זה ניצח את תחושת הפסיביות.

במהלך המלחמה חיפשתי דרכים רבות ושונות לנצח את הפסיביות כדי לא לשקוע בדיכאון. נעתי בין שלושה מצבים: הצד האקטיבי-אקטיביסטי – יצאתי להפגנות להחזרת החטופים, התנדבתי, תרמתי כספים. הצד האסקפיסטי – בין היתר ריטריט מדיטציה, חופשות בישראל עם המשפחה או בחו"ל עם חברות (שם רוב הישראלים גילו שהקונפליקט רודף אחרינו בצורה של הפגנות פרו-פלסטיניות וחשש כללי מלחשוף את הזהות הישראלית), בועות פרטיות עם בת הזוג, חברות וחברים, משחקים עם האחיינים. והצד הפרקטי – שמרתי על שגרת העבודה בעיתון, הקפדתי לעשות ספורט, לשמור על תזונה (בערך) וללכת לממ"ק באזעקות. ככה העברתי כמעט שנה של מלחמה בתחושה שאני איכשהו מצליחה לשמור על יציבות נפשית כלשהי עם האיזון הזה ומצליחה לקיים את החיים שלי. בקושי, אבל מצליחה.

בעצם הייתי מעין בובה ממוכנת במהלך השנה הזאת. פניתי ימינה, להפגנות. פניתי שמאלה, לבועות מלאכותיות שיצרתי לעצמי. התנועות שלי נראו כאילו הן שלי, אבל במציאות הן היו תגובה מכנית לחוסר האונים, ניסיון נואש לשמור על שליטה כלשהי. "ואחר כך שבתי להיות בובה ממוכנת, וכל מנהגי היה שקול וצייתני". שמרתי על שגרה, הלכתי לעבודה, עשיתי ספורט. נראיתי מתפקדת. אבל בפנים, משהו כבר היה שבור.

***

ואז הגיעה המכה האישית. פריצת דיסק חמורה לחצה על עצבים והשפיעה על הרגל שלי וגרמה כאבים אדירים שהלכו והתגברו חרף כל מאמצי הפיזיותרפיה ומשככי הכאבים. ערב אחד הוזמנתי להדלקת נר חנוכה במרחק עשר דקות מהבית שלי. הכאבים החמירו עד כדי כך שבקושי הצלחתי לדרוך על הרגל. הערב הסתיים במיון. ומשם, במשך שבועות ארוכים, נמנעה ממני היכולת לנוע בחופשיות עד לניתוח לתיקון פריצת הדיסק וקיבוע בגב, שההחלמה ממנו נמשכה שבועות. כך, בבת אחת, איבדתי את כל שלושת המפלטים: לא יכולתי ללכת להפגנות, לא יכולתי לשמור על שגרה, והכאבים נכנסו לתוך הבועה. נשארתי עם דיכאון כפול: לאומי ואישי.

"גברים אוהבים את זה. הם אוהבים לראות אישה מתפרקת", כתבה סילביה פלאת בשירה "ליידי לזרוס". היא רומזת שאקט ההתאבדות יכול להיות פתרון לחוסר האונים. במהלך השיר היא מתארת את הגוף הנשי כמיצג ואת חוסר האונים שלה כמופע ציבורי. פלאת הרגישה שגופה אינו שייך לה אלא ל"אדונים הגדולים": הרופאים, האב, הבעל, הקוראים.

על מיטת הניתוחים הרגשתי את זה. הגוף שלי הפך למופע – לרופאים, לאחיות וגם לסניטר. חוסר האונים שלי היה ציבורי, נצפה, מנוהל על ידי אחרים. והמלחמה? היא הפכה את כולנו להצגה. הסבל שלנו, החטופים, ההרוגים – הכול הפך למיצג בינלאומי. גם במקרה הזה, הגוף הקולקטיבי של העם הופקע מאיתנו. הוא נעשה שייך למנהיגים, לתקשורת, לעולם שצופה ושופט.

על פי פלאת, כשאישה נמצאת בחוסר אונים מוחלט (גוף, נפש, חברה, משפחה), הדרך היחידה שבה היא יכולה להחזיר לעצמה כוח היא באמצעות הרס עצמי והבטחה להרס של האחרים. פלאת לא מצאה שום נחמה, שום תקווה, שום אלוהים.

הזדהיתי עם הזעקה שלה, עם הזעם, עם חוסר האונים המוחלט שהיא תיארה. אבל האומנם יש בהרס העצמי כדי להשיב כוח? פלאת התייחסה אל המוות כאל פתרון אולטימטיבי, הדרך היחידה להשתחרר מהמבט, מהשליטה, מהציפיות. זוהי פנטזיה על הפיכת הקורבן לכוח הרסני, גרסה של "תמות נפשי עם פלישתים".

אבל אני מסרבת לקבל את הדיכוטומיה שבין כניעה מוחלטת ובין הרס מוחלט. כי מה שפלאת מציעה הוא בעצם קבלת ההנחה שהמערכת ניצחה, שהיא אכן שברה אותנו עד כדי כך שהאפשרות היחידה היא לשרוף הכול. אני מעדיפה למצוא מקום שלישי, דרך שבה אפשר לחיות עם השברים בלי להיהרס לגמרי ובלי להרוס.

משהו במחקר שהתפרסם לאחרונה הדהד לי. מחקר מ-2024 שבחן נשים באוקראינה ובישראל במהלך מלחמה, שנערך על ידי החוקרים לונוב, טורבן, רודנקו וסרדה. המחקר גילה משהו מפתיע: נשים דיווחו על תחושת חוסר אונים עמוקה יותר מגברים במהלך המלחמה, אבל הן גם הראו חוסן נפשי גבוה יותר וביצועים קוגניטיביים טובים יותר בכל המדדים: קשב, פתרון בעיות, גמישות קוגניטיבית וויסות רגשי.

הפער הזה מעיד על איכות עמוקה יותר ממה שנדמה. מלחמה היא מצב ממוגדר באופן מהותי: היא בנויה על מבנים, שפה וציפיות שמגדירות מיהו "גיבור", "לוחם" או "כובש". המגדור מעניק לגברים תחושת כוח, גם אם אשלייתית – שיש להם תפקיד מוגדר, דרך פעולה ברורה.

נשים, לעומת זאת, נתפסות ברובן כ"אזרחיות", כמי שמחכות, דואגות, מטפלות, מחזיקות את החזית הביתית.

אבל בדיוק כאן מתגלה הפרדוקס: דווקא משום שנשים (מלבד מעטות יחסית) לא נושאות בנטל של "הגבריות המגויסת", הן מוצאות דרכים אחרות להתמודד. הן מפתחות גמישות קוגניטיבית, יכולת להכיל אי-ודאות, להמשיך לתפקד בכאוס. לא בגלל שהן "חזקות יותר" מטבען, אלא כי הן אומנו כל החיים ללמוד לנווט בעולם שלא תמיד מספק להן כלים.

הפער הזה, בין מה שאנחנו מרגישות ובין מה שאנחנו מסוגלות לעשות, הוא לא מקרי. זה לא "טבע נשי". זה תוצר של חיים שלמים שבמהלכם למדנו להאמין שאנחנו חסרות אונים, גם כשבפועל אנחנו עושות דברים יוצאי דופן.

אבל אם זה מידע נלמד, אולי אפשר גם ללמוד אחרת?

יש דרכים רבות להתמודד עם טרגדיה. אחת מהן, שעד אז לא לקחתי בחשבון, היא פשוט להתמסר לה. וזה מה שעשיתי במשך שבוע של החלמה. שקלתי כמה אופציות והבנתי שהטובה מביניהן, או אולי היחידה האפשרית, היא לחזור לבית ההורים. שם התמסרתי לכך שמטפלים בי, מבשלים לי, מכבסים לי, נוהגים בי קצת כפעוטה. שכבתי במיטה בחדר ילדותי שבו לא ישנתי מאז שעזבתי את הבית לפני שנים, וניסיתי להבין מה אני מרגישה. נוסטלגיה? כעס? תסכול?

אימא עזרה לי להתלבש ולהתפשט, החליפה לי תחבושת אחרי מקלחת, הרימה עבורי דברים שהפלתי לרצפה. אבא הגיע בבוקר לפתוח חלון ובערב לסגור אותו, סחב בשבילי חפצים.

רציתי להיות עצמאית. רציתי לנהל את החיים שלי. רציתי שליטה. המלחמה לקחה לי את זה, ואז גם הגוף שלי לקח לי את זה. אבל בתוך חוסר האונים הגדול, לא הכול היה רק סבל. בתוך כאבי ההחלמה, ששככו מדי יום, היו גם רגעים נחמדים. שיחות קטנות עם ההורים, עם האחים, רגעים של קרבה. חברים חדשים (וגם ותיקים) באו לבקר וביקשו לראות את החדר הישן, שכבר מזמן אינו שלי. משלוחים של חבילות מתוקות הגיעו בכמויות ואימי מיינה את המוצרים, את חלקם שמרה לנו ובאחרים כיבדה את האורחים.

לאט לאט, לצד הסבל והחבילות המתוקות, משהו השתנה. הפסקתי לנסות לשלוט. פשוט לא הייתה לי אפשרות אחרת. התמסרתי מתוך מודעות למצב.

ובתוך כל זה קמתי, חזרתי לתפקד, אפילו במהירות, שבוע בלבד וכבר חזרתי לדירתי. הרופא המנתח (שבאמת היה אדם מיוחד וחביב) התגאה בהישגיי והצהיר שהשיפור דרמטי ו"עוקף בסיבוב את התחזיות הרפואיות". השיקום המלא נראה אפשרי. השיקום הפיזי לפחות.

בשיר של רביקוביץ', הדוברת מתארת את עצמה כבובה שעברה שבירה ותיקון: "ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת / וכל מנהגי היה שקול וצייתני". אבל אז מגיע המפנה המרכזי, כשהיא מכריזה: "אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני".

בובה מסוג שני. כלומר, לא השלמה, לא התמימה, לא זו שאפשר היה לשלוט בה בקלות. זה המקום שאני נמצאת בו עכשיו. זה המקום שהמדינה נמצאת בו.

מאז שפרצה המלחמה, החיים הפכו למכבש של אלימות. טילים נחתו על בתים, מחבלים פרצו לקיבוצים, משפחות נחטפו. וגם בצד השני, בתים הופצצו, ערים הוחרבו, אזרחים נהרגו. מאז המלחמה אולי שינתה צורה, אבל האלימות לא נעלמה. היא רק שינתה צורה והמשיכה לפעול מבפנים.

היא נוכחת ברחובות, במפגשים בין אזרחים לשוטרים, באופן שבו אנחנו מדברים זה עם זה.

לא תמיד רואים אותה מייד, אבל היא שם – מתוחה, מוכנה להתפרץ. היא כבר לא רק בקצה, לא רק מול אויב.

היא כאן, בינינו.

זה שובר.

רביקוביץ' מתארת תהליך של שבירה, תיקון מכני באמצעות "יד מאומנת" וחזרה לתפקוד, אבל התפקוד הזה מזויף. הבובה נראית תקינה מבחוץ, היא עושה את כל התנועות הנכונות, אבל בפנים היא יודעת שהיא שבורה ונושאת צלקות נפשיות. שהתיקון היה חיצוני בלבד, לא נפשי. היא יודעת שהיד המאומנת לא באמת ריפאה אותה, רק השיבה אותה לתפקוד.

גם אני, אחרי הניתוח, חזרתי לתפקד. גם העם שלנו וגם האחר, אחרי שבירה, מנסה לחזור לתפקד. אבל אנחנו כבר לא אותה בובה. כולנו בובות מסוג שני – חבולות, מודעות לשבירה, מודעות לכך שהתיקון לא היה מושלם ולעולם לא יהיה. התמימות אבדה. הבובה מהסוג השני יודעת שהיא נשברה, מכירה בכך שהידיים שתיקנו אותה היו מכניות ולא אוהבות. כפי שרביקוביץ' מתארת בסיום השיר, היא כמו עוטה על עצמה מסכה. האם הידיעה הזאת היא סוג של התנגדות? האם זה מספיק?

אנשים מורגלים בחיפוש משמעות ותובנות, בעיקר אחרי טראומות וכאב. "מעז יצא מתוק", "משואה לתקומה" (קשה שלא לחשוב על הניסיון האווילי של בנימין נתניהו למתג את המלחמה מחדש תחת השם "מלחמת התקומה"). זה מרגיע, מנחם את הנפש ויוצר סוף טוב מלאכותי.

שבוע אחרי הניתוח כבר התחלתי ללכת, אבל עדיין לא מרגישה שאני עם.

אני עדיין מחפשת את הרגע שבו הכול יסתדר.

את המשפט שיסגור את זה יפה – שיגיד שהיה שווה, שהיה בזה משהו.

אבל הוא לא מגיע.

במקום זה, אני נשארת עם גוף שנשבר ותוקן, מדינה שהתפרקה, וממשיכה בכוח במציאות שלא נרגעת, ועם תחושה מתמשכת של חוסר שליטה.

בובה מסוג שני.

כזאת שכבר יודעת איך זה להישבר, ואיך זה להמשיך לזוז אחר כך.

לא כי תיקנו אותה באמת, אלא כי אין דרך אחרת.

בובה מקולקלת.

אז אני מפסיקה לנסות לפתור.

ומפסיקה להעמיד פנים שיש פתרון.

אני פשוט נשארת.

בתוך זה.

---

הדר קנה היא עיתונאית במגוון כלי תקשורת ובהם כל העיר, כלכליסט, הארץ ו־TheMarker. פעילה חברתית בתחום העיתונות והפמיניזם, גרה בתל אביב. המסה נכתבה במסגרת סדנת הכתיבה "פמיניזם כדמיון פוליטי" שהתקיימה במכון ון ליר בסתיו 2025 בהנחיית המשוררת והמסאית יונית נעמן.

דמיון פוליטי פמיניסטי מאפשר להביט במציאות מתוך רגישות ומחויבות לאופי המפוצל ורווי הסתירות של חייהן של נשים ואנשים בכלל, לאופנים שבהם קשרים ויחסים אנושיים מסבכים את תמונת העולם האידיאולוגית והפוליטית, ולניתוח ההווה מתוך חשיבה מחודשת גם על העבר. כך, כוונת הסדנה הייתה לעודד את המשתתפות לכתוב את חוויית החיים שלהן מתוך מודעות ורגישות זו, ולאו דווקא להציע פתרונות או לצייר תמונת עתיד דמיונית.

לתיאור הפרויקט ולקריאת מסות נוספות מתוך הסדנה>