דרכו של סאדאת לירושלים, 1977-1970

ביקור סאדאת בירושלים היה גולת הכותרת של מחשבה מדינית, העזה וחזון נדירים, חרף ההתנגדות שעוררו בשעתו הן במצרים הן במדינות ערב האחרות. ההעדפה של סאדאת לדיפלומטיה שיקפה ריאליזם מדיני והכרה בחוסר התוחלת של שימוש בכוח להשגת מטרותיה של מצרים. גישה זו אפשרה לשני הצדדים להתגבר על קשיי המשא ומתן על הסכם השלום. ההסכם נחתם במרץ 1979 ופתח פרק חדש בסכסוך ישראל-ערב.

ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 נחשב בשעתו מהלך בלתי צפוי בעליל. ואולם במבט היסטורי היה זה שיאו של תהליך רצוף סימני דרך שייצגו את חתירתו להחזרת חצי האי סיני שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, ולפתיחה מחדש של תעלת סואץ לשיט.

בשלוש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, מצרים בהנהגת גמאל עבד אל-נאצר הייתה מחויבת למלחמה שתחזיר את סיני לידיה ("מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח"). עם זאת, נאצר היה מוכן לקבל בחזרה את סיני בהסדר צבאי – שביתת נשק בחסות המעצמות, בלי משא ומתן ישיר, בלי שלום ובלי הכרה בישראל. לפיכך קיבלה מצרים את החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967, שלפיה על ישראל לסגת משטחים שכבשה במלחמה "לגבולות בטוחים ומוכרים". במבט היסטורי הייתה זו הכרה למעשה בקיומה של מדינת ישראל בגבולות שלפני המלחמה.

לאחר השבעתו לנשיא החל סאדאת להתרחק ממורשתו של נאצר ופנה לדיפלומטיה בניהול הסכסוך עם ישראל, אם כי בלי לוותר על האופציה הצבאית. כך, בפברואר 1971 הציע סאדאת הסדר ביניים בסיני שיכלול נסיגה של הכוחות הישראליים לעומק סיני ופתיחת תעלת סואץ לשיט. בממשלת ישראל נחלקו הדעות כיצד להגיב על הצעתו של סאדאת, ובסופו של דבר הציבה הממשלה תנאים שהביעו הסתייגות עקרונית ממנה.

הצעת האו"ם שהוגשה לצדדים באותו הזמן כללה בקשה ממצרים להתחייב להיכנס להסכם שלום עם ישראל, ומישראל – לסגת עד הגבול הבינלאומי שבין שתי המדינות. מצרים ענתה שתהיה מוכנה להסכם שלום עם ישראל בתנאי שזו תתחייב לנסיגה כוללת מהשטחים שכבשה במלחמה וכן לפתרון בעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הביעה ממשלה מצרית נכונות פומבית לחתום על הסכם שלום עם ישראל. בצד הישראלי סברה חלק מהצמרת המדינית שיש להיענות להצעה בתמורה להסכם שלום, ואולם הממשלה דחתה את הרעיון לנסיגה חלקית מאזור התעלה ודבקה במדיניות ששללה נסיגה כלשהי מקו הפסקת האש בטרם ייחתם חוזה שלום, ובכך גרמה להתפוגגותה של היוזמה.

לימים מתחו פרשנים וחוקרים בישראל ביקורת חריפה על עמדתה הנוקשה של ראש הממשלה גולדה מאיר והאשימו אותה באחריות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שבה שילמה ישראל מחיר יקר של יותר מ-2,500 הרוגים ועוד אלפי פצועים. אומנם אי אפשר לדעת מה היה מתפתח ביחסים עם מצרים אילו קיבלה מאיר את עמדתם של שרים בכירים בזכות הסכמה לבחינת האפשרות להסדר חלקי, או כל צעד דיפלומטי שיוכל למנוע מלחמה, אך בחינה היסטורית של הדרך שעשה הנשיא המצרי לאחר המלחמה מדגישה את חטא היהירות והזלזול בסאדאת שבו חטאו גולדה מאיר וממשלתה בדחיית הזדמנות היסטורית להשגת הסכם עם מצרים.

מאמציו של סאדאת להימנע ממלחמה באו לידי ביטוי מובהק בשני מפגשים שקיים יועצו לביטחון לאומי בפברואר ובמאי 1973 עם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, במאמץ לבחון את נכונותה של ארצות הברית ללחוץ על ישראל לסגת מסיני ומשאר השטחים הערביים שכבשה. כישלון המאמצים האלה הבהיר לסאדאת שבלי מהלך צבאי מצד מצרים לא יהיה אפשר לשבור את הקיפאון המדיני בסכסוך הישראלי-ערבי.

מטרת המלחמה שהגדיר סאדאת לצבאו הייתה תפיסת ראש גשר במזרח התעלה, גרימת אבדות רבות ככל האפשר לישראל וערעור תחושת העליונות הצבאית שלה, כדי לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא להחזרת השטחים הכבושים באמצעות משא ומתן בחסות המעצמות. נוסף על השותפות עם סוריה בתכנון ההפתעה האסטרטגית ומהלכי המלחמה הראשונים, השכילה מצרים לגייס גם את כוח הנפט הערבי בהנהגת סעודיה. ואכן, בעיצומה של המלחמה הטילו יצרניות הנפט אמברגו על אספקת נפט לארצות הברית ומדינות מערביות נוספות שהושיטו לישראל סיוע במלחמה, במקביל לצמצום הדרגתי של הפקת הנפט, מחירו עלה פי ארבעה בין פתיחת המלחמה לסוף שנת 1973. היה זה מנוף רב עוצמה, בשל השלכותיו על הכלכלה הבינלאומית, שדחף את הממשל האמריקאי לפעול במרץ כדי להביא לסיום המלחמה באמצעות דיפלומטיה שתקדם נסיגה ישראלית משטחים שכבשה ב-1967.

מהלכיו הנפרדים של סאדאת במהלך המלחמה ואחריה עוררו ביקורת חריפה מצד סוריה, אש"ף ומדינות בעלות עמדה מיליטנטית דומה כגון לוב ועיראק. אלה הביעו תרעומת על קיום השיחות הצבאיות הישירות עם ישראל; על הדיאלוג שקיים סאדאת עם ארצות הברית במהלך המלחמה וחידוש היחסים הדיפלומטיים עימה זמן קצר לאחר סיומה; ועל הסכמתו, מתוך התעלמות מסוריה, להחלטת מועצת הביטחון בדבר הפסקת המלחמה וכינוס ועידה בינלאומית ליישוב הסכסוך. מכאן ואילך פעל סאדאת להעמיק את מעורבות הממשל האמריקאי בהשגת הסדר הפרדת כוחות לאורך התעלה בינואר 1974. הסדר זה כלל נסיגה ישראלית מהתעלה ויצירת שטח מפורז חלקית ממזרחה, שאִפשר לשקם ולפתוח אותה מחדש לשיט ביוני 1975.

בשנתיים שלאחר המלחמה פעל סאדאת למיסוד הלגיטימציה לפעולה דיפלומטית כדרך עיקרית להחזרת השטחים הכבושים מידי ישראל, בלי לוותר על מאמץ נפרד לקידום החזרת סיני, ומתוך התעלמות משותפיו הערבים. בהיותו מודע למעמדה הבכיר של ארצו בעולם הערבי, תבע סאדאת חופש פעולה לקידום ענייני ארצו, בידיעה ששותפיו הערבים ייאלצו להשלים עם מדיניותו. גם התמיכה הכספית המוגבלת של מדינות הנפט בצרכיה של מצרים לאחר שנים של מלחמה, שימשה תמריץ למגמה שאימץ סאדאת להתבסס על סיוע כלכלי מצד ארצות הברית ומדינות מערב אירופה.

בספטמבר 1975, בעודו מתרחק בהדרגה מהקשר ההדוק ורב-השנים עם ברית המועצות ויוצר יחסים קרובים עם ארצות הברית, הוביל סאדאת את העולם הערבי להשלמה עם הסכם נוסף בין מצרים לישראל, שעל פיו נסוגה ישראל מזרחה ממצרי הגידי והמתלה והחזירה לידי מצרים את בארות הנפט באבו רודיס. הסכם זה כלל בפעם הראשונה מרכיבים מדיניים מובהקים של הסכם לאי-לוחמה.

בתחילת 1977 שבה והתגבשה הסכמה בין-ערבית רחבה בראשות מצרים לפעולה כגוש אחד כדי לקדם את גישת הממשל האמריקאי בראשות הנשיא קרטר ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי על כל מרכיביו. אך הקשיים שבהם נתקלה יוזמתו של קרטר מצד ישראל, והחשש מפני כבילת ידיה של מצרים על ידי הקולקטיב הערבי, דחפו את סאדאת לעקוף את וושינגטון ולהגיע להידברות ישירה עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. למעשה היה זה רצון משותף, שכן מיום שהיה לראש ממשלת ישראל הדגיש בגין בפומבי את רצונו בפגישה עם מנהיגי המדינות השכנות בכוונה לכונן יחסי שלום עימן. בחודשי הקיץ של 1977 החליפו סאדאת ובגין מסרים באמצעות מתווכים בדבר עניינם לקדם שיחות שלום, ומכאן הייתה הדרך קצרה למפגש החשאי בין שר החוץ משה דיין לבין סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי במרוקו ב-16 בספטמבר. מפגש זה הוא שסלל את הדרך להחלטת סאדאת לבקר בישראל במטרה לשבור את המחסום הפסיכולוגי של הציבור בישראל ולהעמיד לפניו הזדמנות בלתי חוזרת לפריצת דרך לשלום.

ביקור סאדאת בירושלים היה גולת הכותרת של מחשבה מדינית, העזה וחזון נדירים, חרף ההתנגדות שעוררו בשעתו הן במצרים הן במדינות ערב האחרות. העדפתו של סאדאת לדיפלומטיה שיקפה ריאליזם מדיני והכרה בחוסר התוחלת של שימוש בכוח להשגת מטרותיה של מצרים. גישה זו אפשרה לשני הצדדים להתגבר על קשיי המשא ומתן על הסכם השלום, ובעזרת נשיא ארצות הברית, שנרתם למשימה, הצליחו סאדאת, בגין וקרטר להביא לחתימת חוזה שלום בין ישראל למצרים במרץ 1979, וזה פתח פרק חדש בסכסוך ישראל-ערב.

 ---

פרופ' אברהם סלע הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים.

הסרט "דרישת שלום" יוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שני, 29.6.2026, בשעה 20:00. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בהשתתפות היוצרים ואמירה אורון – לשעבר שגרירת ישראל במצרים, ובהנחיית ד"ר אסף דוד. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.