"האוניברסיטה המשודרת" כפרפרזה על גלי צה"ל והשידור הציבורי

ב-1987, במלאת עשר שנים לסדרת "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, ציין שר הביטחון, יצחק רבין, בגאווה שצה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שמשקיע בהוראת פילוסופיה יוונית. מפעל "האוניברסיטה המשודרת" הוא אכן אבן דרך בתרבות הידע הישראלית. כשתרצה יובל אלחנתי ז"ל ייסדה אותו ב-1977 – בברכת הדרך של מפקד גלי צה"ל אז, מרדכי נאור – לא היה ברור כלל שהוא ישרוד יותר מעונת שידורים אחת. מאז שודרו מאות קורסים של מיטב המוחות של האקדמיה הישראלית. כריכות הספרים הצבעוניות של הסדרה מעטרות ספריות רבות, והם שימשו שנים אשנב לעולמות ידע עלומים עבור הקהל הישראלי. בכל בוקר בשעה שש וחצי שמעו המאזינים הרצאות על אודות המהפכה המדעית, הרמב"ם, ניהול ורציונליות, פילוסופיה של הטבע, תולדות האמנות, וזמן ותודעה, אם למנות את קצה קצהו של מרחב הידע שפתחה "האוניברסיטה המשודרת". סיפורה של "האוניברסיטה המשודרת" מגולל במידה רבה את הסיפור של גלי צה"ל ושל השידור הציבורי בכלל.

"האוניברסיטה המשודרת" הייתה אנומליה; אנומליה תקשורתית ואנומליה אקדמית. אף שהפורמט עצמו יובא מאנגליה, השילוב בין רדיו לאקדמיה נתקל בהתנגדויות. בשלב מסוים אפילו הגישו קובלנה על עצם השימוש במילה "אוניברסיטה", בשל היותה לא מוכרת ככזו. ואכן, היא לא ענתה על הכללים האקדמיים. כשהתבקשו לתמצת נושא אקדמי מורכב לכדי עשרים דקות שידור, אנשי ונשות האקדמיה חששו מרידוד יתר. כשביקשו לשדר הרצאה רצופה של עשרים דקות, אנשי ונשות התקשורת החמיצו פנים. זו לא הייתה ממש אקדמיה ולא ממש תקשורת. לא פה ולא שם.

אבל "האוניברסיטה המשודרת" קנתה לעצמה במהרה מוניטין רב בקרב האקדמיה הישראלית, הן בשל רמתה והן בשל השירות הטוב שהעניקה לקהל הישראלי. גם מבחינת גלי צה"ל, "האוניברסיטה המשודרת" סימנה את הייעוד של שידור ציבורי. כאמור, איזו תחנה משקיעה משאבים בשידור סדרות על פילוסופיה יוונית? חוקרי צבא וחברה מכנים זאת "הרחבת התפקידים" – מצב שבו הצבא מקבל עליו משימות ממלכתיות שהיו אמורות להיות מסורות בידי המדינה. גלי צה"ל היא דוגמה טובה לכך. בדיוק אותה "הרחבת תפקידים" שאפיינה את יחסי חברה וצבא בישראל עד שנות התשעים היא שנתונה היום לביקורת, ובמסגרתה גם גלי צה"ל מאבדת את הלגיטימציה שלה.

אבל בשנות השמונים משולש היחסים בין צבא, חברה ותקשורת היה – לטוב ולרע – תמים יחסית. דרך הפעולה הייתה מאולתרת במידה רבה, מקצוענות נרכשה תוך כדי עבודה, חבר הביא חבר, וכך נוצרה אותה ברנז'אות ידועה לשמצה שגלי צה"ל מנסה זה שנים להתנער ממנה, במידה מוגבלת של הצלחה.

עבור "האוניברסיטה המשודרת", נקודת המפנה – הן תקשורתית והן אקדמית – הייתה פתיחת המכללות הפרטיות וערוצי הרדיו והטלוויזיה הפרטיים ב-1993. פתיחת המכללות היא אחד הגורמים המרכזיים לשינוי עולם האקדמיה בישראל. הפיכת הידע האקדמי לסחורה הניתנת לקנייה והתחרות על הקהל הובילו לפריחתם של מקצועות שנדמו כבעלי ביקוש בשוק העבודה ולירידה של אחרים, בעיקר במדעי הרוח, והדבר נקשר לפתיחת המכללות. משבר מדעי הרוח הוא תופעה עולמית שיש לה גם ביטויים מקומיים, למשל החשיבות היתרה שניתנת לפרסום מאמרים באנגלית על פני הוראה או פרסום לקהל המקומי. פתיחת הערוצים המסחריים, ברדיו ובטלוויזיה, הובילה גם להתמקצעות מקצוע התקשורת, פיתוח מדדי הצלחה, פילוח אוכלוסיות והכנת לוחות שידורים ותוכניות מותאמי קהל.

כל זה נראה מובן מאליו בנוף האקדמי והתקשורתי היום, אבל הוא נגד במידה רבה את רוחו של השידור הציבורי אז ואת מתכונתה של "האוניברסיטה המשודרת". בשליש השני של המאה שעברה נתפס שידור ציבורי בין השאר ככלי חינוכי, כהקניית ידע. בידור שכן אז בשוליים, אם היה לו מקום כלל. האוטונומיה של חברת החדשות – שהיום נתונה לאיום מצד חוקי קרעי – שורשיה הם באותו אתוס של שידור ציבורי שאינו תפור למידות ההנאה של המאזינים או הצופים, אלא משרת אותם "מלמעלה". אכן, זוהי תפיסה פטרונית שמשתלבת היטב בתפיסת מדינת הרווחה של התקופה, אבל חשוב להכיר את השורשים האלה כדי להבין את דמותה של התקשורת היום.

לפני כעשור בערך הוחלט שהגיע זמנה של "האוניברסיטה המשודרת" להתרענן. בגלי צה"ל טענו נגדה שהפורמט מיושן ואינו מדבר לצעירים. אנשי האקדמיה הוסיפו שאין בפרסום בעברית תועלת מבחינת קידום באוניברסיטה או במכללה. האנומליה נתגלתה פתאום, ובכן, כאנומליה. ובעולם מקצועני של מדדים ויעילות, אין מקום לאנומליות. הברירה הייתה לסגור את המיזם הזה או לשנות אותו.

אחרי ששידורי "האוניברסיטה המשודרת" במתכונתה הקלאסית הופסקו לצורך ריענון, עלה פורמט חדש, מעודכן יותר לכאורה לטובת קהל השומעים של העשור השני של המאה העשרים ואחת, ובו שיחות במקום ההרצאות. "האוניברסיטה המשודרת" הפכה, במידה רבה, לפודקאסט עוד לפני שהומצאה המילה הזאת. היום אפשר לראות בה אחד מהמוני הפודקאסטים הקיימים, לא תמיד אפילו בלוח השידורים של גלי צה"ל, אלא רק באתר האינטרנט של התחנה.

את "האוניברסיטה המשודרת" במתכונתה הקלאסית היה צריך לשמר. זו היא תכליתו של השידור הציבורי, לפני שגם הוא התמסר לאלוהי הרייטינג והפופוליזם. "האוניברסיטה המשודרת" הייתה אז טיעון מרכזי נגד סגירת גלי צה"ל, דווקא משום שהוכיחה שאנומליה היא כר פורה ליצירתיות ולמקוריות ושרק השידור הציבורי יכול להרשות לעצמו אנומליות כאלה. מרגע ש"תוקנה", "עודכנה", קיבלה פורמט חדש – היא הפכה פשוט לעוד פודקאסט שנבלע בהמון. האם זה יהיה גם גורלה של גלי צה"ל?

בשנים האחרונות, מאז רצח רבין, וביתר שאת מאז כהונתו של ירון דקל כמפקד גלי צה"ל, ניסתה התחנה להתמודד עם הביקורות על אודות אופייה האליטיסטי והחילוני ועל נטייתה שמאלה. שינויים שנגעו לצורת ארגון התחנה ותכניה סימנו מעבר של השידור הציבורי מהתפיסה הפטרונית – "שידור לעם" – לתפיסה של "שידור של העם", בדגש על ייצוג חלקים רבים בציבור והשמעת קולות מגוונים. תפיסה זו של שידור ציבורי אמורה הייתה להפיס את הצרימה שבין רדיו צבאי, היררכי, של שידור מטעם ובין שידור ציבורי פלורליסטי. הצרימה הזאת מעולם לא נפתרה באמת, והיא מקור האנומליות שבתחילה היטיבו עם גלי צה"ל ועתה מאיימות על קיומה.

***

פרופ' חגי בועז היה עורך "האוניברסיטה המשודרת" בין 2001 ל-2013. כיום הוא ראש תמת "מדע, טכנולוגיה וחברה" במכון ון ליר בירושלים. 

"על סף תהום: מדד התקשורת החופשית בישראל" הוא דו"ח שבוחן כיצד מושפע חופש העיתונות מנסיגת הדמוקרטיה בישראל. ניתן לקרוא אותו במלואו באתר הוצאת מכון ון ליר.