כאשר כלבי השמירה של הדמוקרטיה זקוקים לכלבי שמירה

בהפגנת החרדים הגדולה נגד חוק הגיוס שהתקיימה בסוף אוקטובר 2025 ("הפגנת המיליון") נצרבה תמונה בולטת במיוחד. כתבת ערוץ 12, ענבר טוויזר, צועדת סמוך לגשר המיתרים, פניה למצלמה ואחריה דולק המון, מורכב בעיקר ממה שנראה כבני נוער חרדים, המיידה לעברה חפצים שונים, כולל בקבוקי מים ומיני פסולת, ומטיח קללות בתקשורת, בערוץ 12, ובכתבת בפרט. זה אינו מקרה יחיד. האלימות כלפי עיתונאים הולכת וגוברת בשנים האחרונות. התקשורת נצבעה פוליטית, כתבי וכתבות ערוצים שונים מזוהים עם הקו הפוליטי של הערוץ שממנו הם משדרים ומותקפים על פי רוב בהפגנות. ההתנכלות של פעיל הימין, מרדכי דוד, לעיתונאי גיא פלג היא דוגמה נוספת להתקפות על עיתונאים. בשני המקרים, גם של ענבר טוויזר וגם של גיא פלג, לא נראה שהמשטרה נוקטת פעולות של ממש כנגד התופעה. מי יגן על העיתונאים והעיתונאיות?

בדוח "מדד התקשורת הישראלית" של מכון ון ליר בשיתוף העין השביעית והאוניברסיטה הפתוחה מפורטים סוגי האלימות שחווים עיתונאים (לפי סדר יורד): אלימות פיזית, אלימות מילולית, הפרעה לסיקור, נזק לציוד תקשורת ונזק אישי. עוד עולה מהדוח כי לא רק שהמשטרה אינה גורם מניעתי באלימות כלפי עיתונאים, אלא היא למעשה הגורם השני במעלה בעצם הפעלת האלימות. בשנת 2024 נרשמו אירועי האלימות הבאים של שוטרים כלפי עיתונאים (לפי סדר יורד): אלימות פיזית, הפרעה ומניעת סיקור, התעלמות מאירוע אלים, עיכוב עיתונאי במהלך עבודתו, מעצר, נזק לציוד אישי וחיפוש לא חוקי וללא הסכמה בטלפון. המשטרה היא אפוא גורם סיכון עבור עיתונאים.

זו אינה תופעה ייחודית לישראל. אלימות נגד עיתונאים היא תופעה ידועה בעולם והיא שכיחה יותר במדינות שיש בהן משטרים דמויי דיקטטורה או פופוליסטיים. אפשר להסביר את העלייה באלימות כלפי עיתונאים בישראל גם בהקשר הזה. ישראל נעשית פחות ופחות סובלנית לעיתונות חופשית. הפוליטיזציה של התקשורת הופכת אותה ליעד להתקפות פוליטיות מצד השלטון. הדוח מצביע על עלייה בהצעות חוק מטעם הקואליציה המבקשות להצר את צעדיה של התקשורת. הרפורמה של שר התקשורת שלמה קרעי עומדת בראש הניסיונות האלה ומאפילה על כולם. כשזו מצטרפת למאמצים לקדם את המהפכה המשפטית, הדמוקרטיה הליברלית הישראלית נמצאת תחת התקפה ברורה.

ההתקפות הממשיות, ההתנכלויות והתוקפנות כלפי עיתונאים הן רק הזרוע המוחשית של ההתקפה נגד התקשורת. המאמצים החקיקתיים והרגולטיביים להגבלת התקשורת החופשית הם הזרוע השנייה. יחדיו הן מאיימות לחנוק את התקשורת בישראל. כותרת הדוח "על סף תהום" ממחישה היטב את הסכנה. התקשורת כונתה לא פעם "כלב השמירה" של הדמוקרטיה. אך כעת היא עצמה זקוקה לכלב שמירה.

התקשורת מאוימת אף מצד שלישי: הריכוזיות והקֶשר הנודע לשמצה בין הון לעיתון. במפת הבעלויות הצולבות של טייקונים המחזיקים בו זמנית במערך תקשורת ובשוּרה של עסקים מסחריים, חוזרים ועולים אותם שמות: משפחת מוזס, אלי עזור, משפחת ורטהיים ועוד. הדוח ממפה את רשת הבעלויות הצולבות הזאת ומצביע על בעלי העניין העיקריים. לנוכח קשרים אלו, חשיבותו של שידור ציבורי חופשי יקרה מפז. השידור הציבורי, הנהנה מתקציב ממשלתי, מחויב לערכים שונים מלבד שורת הרווח. הוא אינו אמור לחשוש מפני תחקירים על בעלי הון ושררה, ועליו גם לשדר ולהפיץ תכנים שאינם מכוונים בהכרח למכנה המשותף הרחב ביותר. "אך מה שווה שידור ציבורי אם איננו יכולים לשלוט בו?" – שאלה השרה מירי רגב בדיונים על גורל תאגיד השידור הציבורי. זרועות שלטוניות שאינן מחויבות לערך הליברלי של שידור ציבורי, רואות בשידור זה כלי עבורן. תפיסות פופוליסטיות נוטות להתנגד לכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם מה שהן רואות כ"רוח העם" או רצונו.

ישראל עוברת, יחד עם מדינות נוספות, תהליך של "נסיגה דמוקרטית". מוסדות שהם לשד הקיום של דמוקרטיה ליברלית נתונים להתקפות תכופות. המהפכה המשפטית הוציאה מאות אלפים, אולי מיליונים, לרחובות במהלך 2023. ההתקפה על מוסד חשוב לא פחות – התקשורת החופשית – נמצאת בעיצומה. מדד התקשורת החופשית מצביע על ממדי התקפה זו באנליזה מעמיקה של שנת 2024. המגמות האלה לא הסתיימו; הן נוכחות ואולי אף מתעצמות בשנת 2025, ועד כמה שאפשר לראות, הן יימשכו גם בשנת הבחירות של 2026.

***

את הדוח "על סף תהום: מדד התקשורת הישראלית" ניתן להוריד ללא עלות בחנות הספרים של אתר הוצאת מכון ון ליר.